ממשיכים בחגיגות 100 השבועות של קולומבוס בהן אספנו מוזיקאים ואנשי מוזיקה שאנחנו אוהבים ושלחנו אותם לאי בודד עם התנאי הלא פשוט- אלבום אחד בלבד לכל בנאדם.
והפעם- טל כהן שלו כותב לנו על האלבום אותו הוא היה לוקח…
טל:
כשאתה תקוע על אי בודד אתה יודע שלא יהיה לך שום דבר שיוכל להפיג את הבדידות, אבל אתה יכול לנסות להסתדר אתה, להפוך אותה לחברה שלך. זו ההרגשה שאני מקבל מהאלבום Closing Time , אלבומו הראשון של טום ווייטס. המלנכוליה הזהירה של ווייטס והמלודיות הפשוטות שנשזרות בעשן סיגריות כאילו שם כדי לומר לך שהוא יודע שאתה בודד, והוא יגרום לך לחוות את הבדידות באינטימיות מנחמת. החל מהלבד של אדם על הכביש, רק הוא, רעשי המנוע ורחשי הלילה בOl' 55 עד לבדידות של אדם הנזכר בערגה בחוויות שעבר עם אהבת נעוריו הנכזבת כשהוא מתקשר אליה שנים לאחר מכן עם גרון חנוק בשיר Martha. ווייטס עם העיבודים המינימלים והפסנתר העייף גורם לך לאמץ את הבדידות, לא להפיג אותה. בזמן שאתה משכשך את הרגליים במים למרגלות האי אתה יכול להסתכל למעלה על ירח האשכולית שלו הוא שר קינה בעודו מהרהר במחשבות קיומיות.
ווייטס מגלם את החוויה האנושית לאורך כל הקריירה העשירה שלו, ובניסיון הראשון הזה הוא מתחיל בקטן, באדם הקטן בעולם מאיים ואדיש. הוא מתייחס לחוויות הקטנות שכולם עוברים בניסיונם להתסגל למציאות האורבנית ולשרוד בה. כשאתה מנסה לאזור אומץ להתחיל עם בחורה בפאב אפלולי ומגלה שהיא נעלמה ואתה נשאר רק עם האכזבה. קינות לאהבות מזדמנות, כאלה שנשארות וכאלה שכבר אינן. האלבום Closing Time מלא בפנינות שווייטס מגיש עם החספוס האופייני לו יחד עם הכשרון שלו לסיפוריות ומלודיות מרגשות.
עם האלבום הזה האי שלך יראה הרבה פחות בודד.
והנה שיר נהדר של טל:
COMMENTS