שי, האיש שלנו למשימות מיוחדות, לוקח אותנו בהפלגה אל העבר והמקורות של כוכבת השבוע שלנו בקולומבוס…
שי:
הגיטרה בצורתה המוכרת היום, הינה כלי נגינה די צעיר. הרעיון של קרש עם מיתרים הוא רעיון הרבה יותר עתיק. כמובן שכל תרבות והקרש שלה. אם זה העוד הערבי, הקיטרה היוונית, הסיטאר ההודי או הלאוטה האירופאית. הרפרטואר של הגיטרה התפתח והושאל בעיקר מהלאוטה האירופאית שנדחקה אט אט אל נבכי ההיסטוריה. כמובן שהיצירות נזקקו לעידכון תוכנה על מנת להתאים לחומרה החדשה.
בימי הבארוק, ימי באך העליזים (סביבות 1700), החלה הפרדה טבעית בין המוסיקה והפולחן הדתי שאותו היא שימשה. באך, שהיה איש דתי בפני עצמו וכוכב כנסיות בעל שם, היה מהפכן לא קטן ובין החידושים שהביא אל עולם המוסיקה, הייתה גם המוסיקה החילונית. כמובן שהוא לא היה היחיד, אבל ככה זה, זוכרים את הגדולים ביותר. אחת מצורות הכתיבה החדשות, היתה כתיבה לכלי נגינה ספציפיים, מתוך כוונה לחקור את אופיים, לשכללם, וכמו אצל כל אמן – השאיפה להרחיב את הגבולות. באך כתב מספר רב של יצירות לכלי מקלדת (עוגב בעיקר, אז עוד לא היה פסנתר) כלי קשת וכלי פריטה כמו הלאוטה. הכתיבה השאפתנית דרשה מהמבצעים לפתח יכולות טכניות ברמה גבוהה מאד על מנת לבצע את היצירות האלה. דעו לכם, שכל אותם שרדרים- גיטריסטים אתלטיים שבאים מסגנונות הרוק הכבד והמטאל, סגנונות המבוססים על יכולות נגינה טכנית גבוהה, בילו את ימי נעוריהם מסתגרים בחדרם נלחמים בחצ'קונים ומנגנים באך מהבוקר ועד הערב.
אך עם זאת, כמעט ואין שמות מוכרים של נגנים מבצעים מהתקופה ההיא, לפחות לא באותה רמה כמו מי שכתב את המוסיקה אותה ביצעו. המונח הזה- "גיבור גיטרה" הוא מונח די חדש. הוא כמובן משתייך למוסיקה הפופולארית של ימינו, בו נוצר האיחוד בין המלחין ובין המבצע, ואף מקומו של המלחין טושטש כלות.
ג'ון וויליאמס הוא גיבור גיטרה מעולם המוסיקה הקלאסית של ימינו. הוא נולד באוסטרליה, למד גיטרה אצל סגוביה ונחשב לאחד המבצעים הטובים ביותר בעולם. הוא מוכר בעיקר בביצועו של "CAVATINA", היצירה היפהפיה שהושאלה אל פסקול הסרט "צייד הצבאים" מ-1978. להלן תיזכורת למי ששכח.
כמו שציינתי בתחילת הפוסט, הרפרטואר של הלאוטה הושאל לרפרטואר של הגיטרה, כמו הביצוע הבא של ווילאמס לפרלוד מתוך סוויטה ללאוטה מס' 4 מאת באך. פרלוד הוא פרק הקדמה ליצירה , והוא מעין "חימום" של הנגן ושל אוזן המאזין לקראת היצירה, אם כי גם פרק זה הוא חלק עצמאי העומד לבדו. ניתן לשמוע את המנגינה הרציפה שמנגן וויליאמס ללא הפסקה לאורך כל היצירה, שכן הרבה מהכתיבה של באך היתה תוך כדי אילתור על העוגב בעודו ממשיך קו רציף ורוקם לו פסגות אומנותיות אלמותיות שירגשו ויחשבו לפאר המין האנושי גם 300 שנים לאחר מותו.
COMMENTS