השבוע הזה בא טוב

השבוע הזה בא טוב לשי והוא עובד שעות נוספות, הנה פוסט מעולה שלו על החבר הכי פופולרי של הוולווט…
שי:
אין ספק שלו ריד היה הדמות המרכזית ביותר במחתרת. כה מרכזית שלפעמים זה מרגיש שהוולווט שימשו בתור להקת הליווי שלו, במיוחד לאחר עזיבתו של קייל. לכן אין זה מפתיע שגם קריירת הסולו של ריד לאחר ימי הוולווט אנדרגראונד מגוונת, מוחצנת ונעה בין המרכז לשוליים בדיוק כמו אלבומי הלהקה.

לו ריד הוא אחת הדמויות המרתקות של עולם הרוקנרול. דמות רבת פנים, מוכשרת בטרוף שאינה חוששת מדעת הקהל. הנושאים העיקריים בהם עוסק ריד בכתיבתו הם לרוב מין ביזארי, סמים, חוויות סמים מוזרות ומוות. ההרס העצמי הוא קו מנחה בחייו עד שלפעמים נראה שזה שהוא עדיין בחיים, זה בגדר נס (בניגוד לקית' ריצ'ארדס מהסטונס שלדעתי נפטר לפני כעשרים שנה ופשוט לא מודע לזה). כולם עשו הרואין בשנות השישים בניו יורק. כולם יודעים שלו ריד עשה הרבה יותר מכולם.

את הקיצוניות בקריירה של ריד, ניתן לראות ע"י דוגמא טובה מאמצע שנות השבעים, בצורת שני אלבומים עוקבים. הראשון מ-1975, נקרא METAL MACHINE MUSIC. זהו אלבום כפול שמכיל בתוכו בעיקר גיטרות חורקות, ציפצופים, פידבקים והרבה רעש לא מאורגן. זה אחד האלבומים הכי לא "נעימים" שיצא לי להיתקל בהם בחיים. והוא עוד כפול. ה"דבר" הזה כל-כך גרוע עד שזה סוג של גאונות. יש אנשים שמעריכים את זה, אני מניח, כי יש כאן סוג של אמירה ואני בטוח שלהקליט את האלבום הזה, זו הייתה חוויה לא רגילה. בכל מקרה, המבקרים שנאו וזה מראה משהו על האומץ היצירתי של ריד, כי בתור אחד שהקריירה המוסיקלית שלו אף-פעם לא ביססה את גדולתה, ותמיד הייתה מתנענעת בין התחתית לליגה א', ריד תמיד הלך לפי מה שהוא הרגיש. גם אם מדובר במשהו שמראש לא אמור להתחבב על מעריציו. לעזאזל, אפילו הוא אמר שמי שמגיע לסוף האלבום, יותר דפוק ממנו. אני שמח לדעת שאני לא יותר דפוק מלו ריד. אחרי כעשרים דקות האזנה לדבר הזה, פשוט יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת אחרי. אפילו לא עצרתי את זה. נתתי לסערה לחלוף בעודי מתכרבל על הספה, עוטף בידיי את אוזניי המחוללות. אם מישהו מעוניין לטעום, אז בבקשה…..

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=9I5OtlKjzJo]