ערן: העולם נחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שמחלקים אנשים לשני סוגים של אנשים ואלה שלא… סתם. האמת היא שהוא נחלק בעיניי באמת לשני סוגים: חדשנים ושמרנים. החדשנים יהיו אלה שרודפים אחרי החיים, שאין להם רגע של נחת. הם חובבי חידושים, ריגושים וחוויות יוצאות דופן, ועליהם שר אריק איינשטיין שהם "מטפסים על הרים, צונחים מגבהים, תמיד מחפשים ותמיד מגלים". יש סיכוי טוב שהם יהיו ליברלים מבחינה פוליטית, ישאפו לשנות את הסדר החברתי הקלוקל ויתאמצו (לפחות בתיאוריה) להפוך את העולם למקום צודק יותר. סביר גם שהם יחשבו שתל-אביב/ברלין/ניו-יורק הם הערים המדליקות ביותר בתבל וישאפו לגור בהן.
מן הצד השני עומדים השמרנים, אלו שטוב להם עם מה שיש להם ביד. עליהם שר אריק איינשטיין "אני אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים". הם שואבים את סיפוקם מפעילויות כמו שינה, קריאת ספר ורביצה חסרת תכלית בבית, ובאופן כללי מחפשים אחר המוכר והנוח. מבחינה פוליטית ודתית יש סיכוי טוב שהם יהיו מסורתיים ושמרנים, מהסוג שסבור שהכל פה בסדר ושאין לערער את היסודות המקודשים שעליהם מושתתת החברה שלנו. יש גם סיכוי טוב שהם יהיו אנשי יישוב ומושב, או לחילופין ירושלמים מושבעים, כאלה שלא יחליפו את ה-hometown שלהם בעד שום הון שבעולם.
מובן שלשתי התפיסות המנוגדות האלה יש ביטוי גם בהעדפות מוזיקליות של אנשים. חובבי הריגושים, כך נדמה לי, הם אלו שסבורים שהאמת נמצאת הרחק מאיתנו בעתיד ושצריך לצאת ולחפש אותה. הם מחפשים תמיד לגלות את הכיוון המוזיקלי הבא, את השילוב הייחודי בין כלים שלא נשמעו, את האמן שאף אחד לא שמע עליו ואת הסאונד היוצא-דופן ביותר. מהצד השני נמצאים ה"עתיקים", אלה ששמרנותם מקבעת אותם הרחק בעבר, ושלא צריכים לשנות ולגלות יותר מדי: הם כבר מצאו את מה שהם אוהבים.
מקרה הבוחן של המאבק בין המוזיקה הבריטית לזו האמריקאית חושף עוד טפח בקונפליקט הזה. איך שאני רואה את הדברים, בזירת המאבק הזו מייצג את בריטניה בחור בריטי צעיר ומעודכן, אולי אפילו בוגר ספרות השוואתית בקיימברידג', לונדוני מעונב שכזה. הוא מתגאה בהיות מולדתו היצואנית של חיפושיות הקצב והפרוג-רוק, ובאופן כללי של חדשנות ושל שאפתנות.
מהצד השני של הזירה, כך בעיניי רוחי, עומד הנציג של אמריקה. כושי זקן חסר שיניים, ייתכן שעיוור ולא בטוח שיודע קרוא וכתוב, שבכלל לא מבין על מה כל המהומה: הוא למד מאבא שלמד מסבא איך לנגן במפוחית ואיך לעשות שהגיטרה תיילל כמו שצריך. מה הוא צריך יותר מזה?
הבלוז, כך נדמה, הוא הנציג הטוב ביותר של הצד האמריקאי של המשוואה. לא לחינם אמריקה היא אחת המדינות הדתיות ביותר בעולם, ולא לחינם את מצעדי הפזמונים במדינה מעטרים עד היום שירי קאנטרי-בלוז פשוטים ונעימים – זאת בזמן שאת המצעדים הבריטיים חורכות להקות אלטרנטיב-אלקטרוני של חנונים עם משקפיים. אני, בכל אופן, יודע שאני שייך לצד השני. כי כשאני שומע את רוברט ג'ונסון שר את "הבית המתוק שיקגו", ברור לי שהגעתי לנחלה ושאני לא צריך יותר כלום.
COMMENTS