גם זה סוג של קבלת שבת. מורדי:
One track mind, אלבומם הרביעי של Psychic ills די שונה ממה שהם עשו עד היום, והאמת שהוא גם די שונה ממה שהייתם מצפים ממוזיקה שיוצאת מהעיר ניו-יורק. אין בו ניכור עירוני אלא חמימות פסיכדלית שבדרך כלל משויכת יותר לסן-פרנסיסקו שטופת השמש.
Psychic ills הניו-יורקרים החלו בפעילות שלהם בשנת 2003. לקח בערך שלוש שנים עד שיצא אלבום הבכורה Dins שחשף הרכב סקרן שלא בוחל בנסיוניות. זה לא מפתיע כשמגלים שבאותן שנים החבורה התרועעה עם גולשי חור הישבן (Butthole Surfers) מטקסס, ואפילו חלקו איתם במות בהופעות פה ושם. Psychic ills לא מהלהקות שמקליטות אלבום כל שנה. לפעמים לוקח 3 שנים, לפעמים שנתיים. יכול להיות שזה בגלל ההתעקשות שלהם על איכות כלשהי, או בגלל שחברי הלהקה משתתפים בנפרד בכל מיני פרויקטים שונים ומשונים ולא מקדישים את כל הזמן להרכב הספציפי בלבד. כך או כך, לפני כחצי שנה יצא One track mind שסוגר עבורם עשור של פעילות ובאופן מסוים משמש ראי לדרך שהם עברו. אם בתחילת הדרך נדמה היה שהלקה משתמשת במוזיקה כמו ילד שגילה צעצוע חדש ורוצה לבדוק מה הוא יכול או לא יכול לעשות, עכשיו העניינים זורמים יותר על מי מנוחות. זה לא אומר שהקו הפסיכדלי נזנח. ההיפך הוא הנכון – הפסיכדליה עודנה שם, בועטת, אבל כבר לא צורחת. אם תרצו משהו קרוב לזה, הייתי אומר שהוא מזכיר מאוד את האלבומים המאוחרים של ה-Brian Jonestone Massacre באוירה שהוא יוצר. מדובר בדור העכשווי של הפסייכ, שלוקח את רוח הנעורים של ה-60' ואת הבסיס המוזיקלי שהסטלנים הותירו אחריהם, אבל לא מתיימר להישמע כמוהם. במקום זה הפסיכדליה נלקחת לשנות ה-2000 בלי לבחול בשימוש בסגנונות שהתפתחו בדרך, אם צריך.
התוצאה מעניינת לא רק מוזיקלית. האלבום משמש בכיף כפסקול המושלם לנסיעה לילית במרחבים פתוחים, שזה בערך ההיפך הגמור מניו-יורק. מרחבים פתוחים שאפשר לנסוע בהם שעות אין שם, ולילה זה לא בדיוק הזמן המומלץ להסתובב בעיר. ואולי זו קריאת התיגר האמיתית שיוצאת מהשוליים המוזיקלים של ניו-יורק. לא עוד אלקטרוניקה אורבנית ומתריסה, אלא שמש ושטחים חשופים. בתפוח הגדול זה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
http://www.youtube.com/watch?v=-6_cTcbgSks
COMMENTS