Homeשבוע ניו-יורק חלק ב

ערן: היא אמנם נולדה בשיקגו לפני 66 שנים ומאז מסתובבת כמעט בכל פינה בעולם, אבל פטי סמית' היא אמנית ניו-יורקית בכל מובן של המילה. אם זו שבירת הגבולות המוזיקליים שהפכה אצלה לעניין של הרגל, המודעות הפוליטית שתורגמה ומתורגמת עד היום לאקטיביזם פוליטי בוער (כולל התבטאות אנטי-ישראלית חריפה כל כמה שנים), או הכתיבה האישית והמקורית – לא לחינם רבים קוראים לה "הגברת הראשונה של הפאנק".

הדוגמה הכי טובה עד היום לפרסונה הלא שגרתית של סמית' היא אלבום הבכורה שלה, Horses מ-1975. חוץ משורה מופתית של שירים שכתבה סמית' בעצמה (ונשמעים מדהים ביחס לאלבום בכורה, ובעצם ביחס לכל דבר), האלבום כולל גם שני קאברים. הקאברים ממוקמים בשני הקצוות של האלבום (שיר 1 ושיר 9), ייתכן שלא במקרה: הם באים מקצוות שונים של המוזיקה האי הבריטי, שמייצגים בצורה נהדרת את האופי הדו-קוטבי של המוזיקה של האישה. הקאבר שסוגר את האלבום הוא My Generation של "המי", המנון נעורים ילדותי-תמים בסגנון הארד-רוק אגרסיבי שמאפיין בהחלט גם את המוזיקה של סמית'.

השני, שמצורף כאן וגם פותח את האלבום, הוא גלוריה. את השיר כתב ואן מוריסון עוד לפני שיצא לקריירת הסולו המזהירה שלו, כשהיה חבר בלהקת Them החלוצית: מדובר בשילוב של רוק, פולק, סול ובלוז כמו שרק "Van the Man" ידע לעשות. הפרשנות של סמית' לשיר מרתקת לא פחות…

Newer Post
WORDPRESS: 0
DISQUS: 0