ערן:
את הסיפור הלעוס על הגעתו של בוב דילן מעיירת הולדתו במינסוטה שכוחת האל לניו יורק הגדולה, בעקבות אלילו – הפעיל הפוליטי, המשורר והזמר וודי גאת'רי – כמעט כולם כבר מכירים. אלא שמעבר למיתוס שהתפתח סביב הסיפור הזה (וסביב אירועים רבים אחרים שקשורים לדילן, שמעולם לא עשה מאמצים מיוחדים להזים או לאשר אף שמועה עליו), לא ברור כמה הוא תורם להבנת המוזיקה של האיש.
אבל משהו שכן אפשר לספר פעם ועוד פעם, הוא את הסיפור על המקום שיש לעיר ניו יורק ביצירה של בוב דילן. הכוונה היא לא למקום שלה במוזיקה שלו היום, אלא למקום שלה בהתפתחות המוקדמת שלו כאמן וכאדם. אני לא יודע אם המוזיקולוגים ומומחי דילן למיניהם קוראים לזה ככה, אבל נבירה במעמקי הדיסקוגרפיה הדילנית חושפת משהו שבלי ספק ניתן לקרוא לו "תקופת ניו יורק" שלו. מדובר, למעשה, בתקופה של 4 אלבומים בראשית שנות ה-60, שהם הפולק של גריניץ' וילג' מצד אחד, על כל ההשפעות שלו, אבל הם גם לגמרי בוב דילן מצד שני.
העיר הגדולה, כך נדמה, אפשרה לשבתאי זיסל בן אברהם (כן כן, שמו היהודי) מדולות', מינסוטה להתחיל לפסל את דמותו כאמן נועז, כלהטוטן של המילה הכתובה, ובעיקר כמשורר וכאיש העולם הגדול לא פחות מאשר כזמר. הקול שלו כבר אז לא היה מדהים, אבל ההגשה הנונשלנטית והביטחון העצמי היו בשמיים מהשנייה הראשונה. רבים מהשירים באלבום הבכורה של דילן, למשל, היו קאברים לשירי פולק ישנים, אבל אלו שכתב בעצמו (כמו השיר המצורף, על ניו יורק) חשפו כבר אז את מה שהיהודי הצנום בן ה-20 יראה לעולם מאותו רגע ולמשך 50 השנים הבאות.
אז נכון, לדילן הייתה אחרי תקופת ניו יורק גם תקופת שיקגו (הבלוז של אמצע שנות ה-60), תקופת נשוויל (הקאנטרי של סופן), תקופת ישו (שנות השמונים וההתנצרות המטורללת), ובשנים האחרונות הוא מנסה את כוחו בשילובים מיוחדים של אמריקנה יחד עם מוזיקה לטינית, בלוז וקאנטרי. לנו לא נשאר אלא להתלהב עם כל חידוש של האמן הבלתי נגמר הזה. כי גם אם לא כל שיר מבריק ולא כל תו מהגיטרה/מפוחית הוא גאוני (בעיניי כן, אבל משום מה יש כאלה שחולקים עליי), נדמה שטוב שיש את שבוע ניו יורק כדי לעצור לרגע ולהיזכר איפה הכל התחיל…
COMMENTS