כבר תקופה לא קצרה שעוזי נחשב עריק על הספינה. השבוע תפסנו אותו והוצאנו ממנו ב"עדינות" פוסט שיסיים את השבוע…
עוזי:
את ושתי באניאן הכרתי לפני שש שנים בערך כשאני ועוד כמה חברים החלטנו להזמין מאמזון דברים שאין להשיג בארץ. בתור מישהו שלא אוהב מוזיקה אני הזמנתי שש עונות של 'משפחת סימפסון' בדי וי די אבל מכיוון שהחבילה הגיעה אליי הביתה, הייתה לי הזכות לפתוח אותה בהתרגשות ולנבור במה ששאר החברים הזמינו.
מי שמכיר ג'אנקים אמיתיים של מוזיקה יודע שאסור בשום אופן לפתוח לג'אנקי את השרינק שעוטף את הקופסה של הדיסק, ולכן נאלצתי להסתפק בלשפוט לפי הבקבוק. העטיפה שמיד צדה את עיני הציגה ציור מאד יפה של שפן (או ארנב?) ושם מוזר שלא הכרתי ולא הצלחתי להכריע אם מדובר בזמר, זמרת או להקה (לא קישרתי למגילה).
את הטעימה מהמוזיקה קיבלתי רק כמה ימים אחרי, אבל במקום את האלבום הזה, החבר השמיע לי את אלבום הבכורה שלה שנקרא ‘JUST ANOTHER DIAMOND DAY’ ויצא ב1970 (כאילו דאאא). מהרגע שהוא לחץ פליי ועד סוף האלבום אף אחד מאיתנו לא הוציא הגה. 41 דקות ו-13 שניות שמורכבות מ-18 שירים קצרים. הקול המיוחד, הנעים והגבוה של ושתי מיד הזכיר לי אחת, ג'וני מיטשל. המוזיקה נשמעת הרבה יותר עממית מזו של מיטשל ואפשר בקלות לזהות בה השפעות ממוזיקה קלאסית, שירי ערש עממיים ושירי עם בכלל (כמצופה מאלבום פולק). כמה פרטים טכניים למען הסדר הטוב וכדי שמורדי לא יכעס – האלבום הופק על ידי ג'ו בויד שעבד עם ניק דרייק, THE INCREDIBLE STRING BAND ו-FAIRPORT CONVENTION). חלק מחברי שתי הלהקות האחרונות גם השתתפו בהקלטת האלבום.
בירור נוסף שעשיתי העלה שבין האלבום הזה, לאלבום עם השפן שיצא ב-2005 היו להן 35 שנים של שתיקה מוחלטת במהלכן היא בעיקר גידלה את שלושת ילדיה. אלבום הבכורה שלה אמנם זכה לביקורות נאות, אבל כשל מבחינה מסחרית. בסוף שנות ה-90 הפך האלבום לסוד השמור של חובבי הפולק(ונמכר אפילו בכ2000 דולר לעותק). בשנת 2000 יצא האלבום מחדש על גבי דיסק והשפיע על רבים מהאמנים שהחזירו את הפולק לקדמת הבמה(דבנדרה בנהרט וג'ואנה ניוסום למשל דיברו על אהבתם לאלבום). מתוך הצלחתם של אמני הפולק החדשים זכתה גם ושתי באניאן להצלחה מסחרית ואמנתית והוכתרה לאחת ממלכות הפולק – בכל זאת, השם שלה מחייב.
http://www.youtube.com/watch?v=h2qESFDDPFg
COMMENTS