Homeסדרת השנים- 1970

ערן: כשהשמות קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג עולים על הכתב או סתם כך באיזו שיחה מזדמנת על מוזיקה, המשפט שמתלווה אליהם כמעט באופן אוטומטי הוא "כן, הלהקה הזו שניל יאנג התחיל בה את הקריירה". ואכן, על אף שאיש מהם לא נחשב לקוטל קנים בשום שלב, הקריירות של שלושת החברים האחרים בלהקה קצרת הימים הזו מעולם לא נסקו לגבהים הסופרסטאריים של הצעיר הקנדי.

כך גם זו של סטיבן סטילס. בשעה שדיוויד קרוסבי הסתבך עם החוק והוזכר בעיקר בהקשרים של סמים ואלימות, ושגראהם נאש הלך למחוזות הפופ המתקתק שמאז ומעולם סקרנו אותו, סטילס, יליד דאלאס, המשיך גם בימים של פוסט-CSNY לעשות את המוזיקה שהייתה כל כך מזוהה איתו גם בזמנו בלהקה: פולק-רוק-בלוז שמצליח, בדומה לידידו יאנג, לשלב באופן אמריקאי מאוד (ונדיר מאוד) בין רגישות רכה לקשיחות מחוספסת.

ב-1970, דקתיים אחרי שקסנ"י התפרקה בשל התנגשויות אגו לא נעימות, יצא אלבום הבכורה של סטילס, שנושא גם את שמו. מעבר לעובדה שמתארחים בו שמות כמו אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס על הגיטרה והחברים קרוסבי ונאש עם קצת קולות רקע, מדובר לטעמי באחד האלבומים (והאמנים) הכי אנדרייטד אי פעם: בקלות אפשר להכניס את סטיב סטילס לטופ של הטופ של המוזיקה האמריקאית – באיכות ביצוע כמו גם ביכולת כתיבה.
בוקר טוב מקולומבוס…

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0