מורדי:
החיבה המוגזמת של בני-האדם לקטלג כל דבר גררה את המוזיקה למקום הכי רחוק ממנה: פילוג. יש ה-מ-ו-ן ז'אנרים שונים, וכל אחד מהם מורכב מתתי סגנונות שמחולקים לפי מיקומים גיאוגרפים, השפעות היסטוריות וכן הלאה. לדבר הזה אין סוף, ואמנם הוא נוצר מכוונה טובה – מפת התמצאות במרחב המוזיקלי – אבל לפעמים נדמה שאנחנו מסוגלים לשלול מוזיקה רק בגלל הזרם איתו היא מזוהה בלי להקשיב לה באמת. ובתוך כל הבלאגן הזה יש אלבום אחד שנהנה ממעמד משלו, מין אי של הסכמה ושלום. אני מדבר כמובן על In the court of the crimson king של קינג קרימזון. אני זוכר שלפני שנים, כשחיפשתי משהו חדש לקנות וביקשתי המלצה המוכר הגיע אלי עם העטיפה הפסיכית ואמר לי: "קח. חשוב שיהיה לך את זה בבית אפילו יותר מאסלה". והוא צדק. מאז אני עושה בגינה, אבל לפחות אני שומע מוזיקה בת-זונה תוך כדי.

למה אני טורח לכתוב את כל ההקדמה הזאת? כי לעשות קאבר לקינג קרימזון זו משימת התאבדות. לגעת במשהו מושלם שמסתכל עליך מהאולימפוס ולנסות לתת לו גרסה משלך זה דבר לא פשוט, אבל לפעמים זה מצליח, ואז זה נשמע טוב. ממש טוב.

להקת סיאם הישראלית ניסתה ליצור אוונגארד מקומי בשנות ה-80, כשעל המשימה מפקד ג'ף שפירו, חיפאי שעלה בגיל 5 מרודזיה ז"ל. אחרי תקופת הרצה ב"פינגווין" הגיעה הצעה לצאת לטור אירופאי כדי לחמם את סוזי והבאנשיז. כמובן שהלהקה קפצה על המציאה והיגרה לאנגליה. ב-1990 החבורה התפרקה, וקפצה לקאמבק קטן של הופעה אחת בשנת 96. בשנת 2007 סיאם הוציאו פתאום אלבום חדש שנקרא Anonymous, בו הם שילבו לצד החומרים המקוריים שלהם גם 2 קאברים. אחד לVenus in furs- של הוולווט, והשני ל-Epitaph של המלך ארגמן. הביצוע שלהם, כמו שתשמעו, לוקח את "אפיטף" לשנות ה-2000, לצד המעט אלקטרוני ואפל שמוסיף לו טוויסט מרתק. מדובר בביצוע מבריק שלא מתיימר לרגע להתעלות על המקור, אלא רק עוזר לדמיין מה היה קורה לו השיר היה מוקלט היום, ולא לפני ארבעים ומשהו שנה.