ערן: תופעה מסקרנת התרחשה פה בימים האחרונים: דווקא כשאנחנו בוחרים סוף-סוף להוציא בקולומבוס לפועל את "שבוע קאברים", אנחנו מתבשרים שג'יי ג'יי קייל, אחד האמנים האהובים, המשפיעים ושזכו להכי הרבה גרסאות כיסוי מעולות – הלך לעולמו. צירוף מקרים מפליא? אני לא חושב. מישהו שלח לנו מסר מלמעלה – ככל הנראה מדובר בג'יי ג'יי שממשיך לתקשר עם חובבי המוזיקה בכדור הארץ ומפציר בהם להפיץ את משנתו לכל עבר…
קייל – שנולד וגדל באוקלהומה, ומת ביום שישי האחרון מהתקף לב – הוא הרבה יותר מהשיר "קוקאין". הסגנון הנינוח, השורשי והנעים לאוזן שלו, שאפשר לזהות במחי תו גיטרה אחד, היה אהוב על אמנים כמו קלפטון, מארק נופלר ורבים אחרים, שלא רק עשו קאברים לשיריו אלא ממש שאבו השראה מגישתו יוצאת הדופן למוזיקה ולחיים.
כמו בלוזיסט אמיתי בנשמה, קייל סירב לשנות את הסאונד שלו, "להתעדכן" בלשון העם, והמשיך במשך 5 עשורים לעשות את מה שהוא הוכיח שהוא יודע לעשות יותר טוב מרוב בני האנוש: מוזיקת שורשים אמריקאית ששואבת במידה שווה מהבלוז, מהקאנטרי, מהפופ ומהרוק.
הנה לינרד סקינרד עושים את אחד השירים היותר טובים שלו, "הם קוראים לי הבריזה", שיר חופש אמריקאי אולטימטיבי ודרומי לחלוטין ("מזג האוויר לא משתנה / גם אני לא משתנה"). כי עזבו אתכם מקלפטון מחריב שירי הבלוז: הרבה לפניו ,ועוד הרבה שנים אחריו, ג'יי ג'יי היה וימשיך להיות הדבר האמיתי.
לילה טוב מקולומבוס…
COMMENTS