Homeמורדישבוע נשים חלק ב

יש הרבה נשים זוהרות בשמי המוזיקה, אבל מורדי שלנו, מורדי הוא בחור פשוט. והוא היה רוצה אשה פשוטה…
מורדי:
נוסטלגיה היא יצור הפכפך ולא אמין במיוחד. מי מאתנו לא שמע משפטים בסגנון "פעם ידעו לעשות מוזיקה", או "היום זה לא מה שהיה פעם". כן, משום מה אנחנו אוהבים לחשוב שפעם היה טוב יותר, ואם חושבים על זה הרי שכל העניין קצת מיותר, כי למה שלא נחשוב למשל שהיום טוב יותר מפעם? תסכימו איתי שזה יכול להיות מהנה יותר. ובכל זאת, גם אני נופל לפעמים בתעתועי הנוסטלגיה ורוצה לחזור לתקופה אחרת, תקופה שאפילו לא הייתי קיים בה. זמן שאפילו ההורים שלי היו רק ילדים. שנות החמישים למשל, או מקסימום השישים.

כשזה קורה, אין דרך שאני מעדיף יותר מקפיצה בזמן דרך מוזיקה. ואני לא מדבר על Janis Joplin, The Who ושאר פרחחי הפסטיבלים והג'וינטים שנתנו ברוק וריסקו גיטרות מול קהל משולהב. לא, אני מדבר על נשים בסגנון של פעם, עם שיער נפוח. נשים שידעו לדחוס בשיר קצר של 2-3 דקות קשת רחבה של רגשות, לפעמים מנוגדים. ששידרו שבריריות נשית קלאסית לצד עוצמות מנטליות שרק אישה אמיתית יכולה לשאת. נשים כמו Brenda Lee.
ברנדה לי נולדה באטלנטה ב-1944 וגילתה יכולות ווקאליות מרשימות כבר מילדות. היא לא היתה מקרה של מישהי שבגיל מאוחר פתאום גילתה שהיא יודעת לשיר, אלא כשרון טבעי ואפשר לומר שהיא ממש נולדה לתוך השירה. עוד בתור ילדה היא הופיעה בתחנות רדיו וטלוויזיה מקומיות והפכה לסוג של כוכב מקומי. אבא שלה נפטר כשהיא היתה בת 10, ואולי היתה לכך השפעה על העומק שהיא הביאה איתה להקלטות. אחרת קשה להסביר איך בגיל צעיר כל-כך היא נשמעה בוגרת ובעלת עושר פנימי שאי-אפשר לזייף. עד היום הלהיט הגדול ביותר שלה, I'm Sorry, נחשב לקלאסית קאנטרי אמריקאית וקשה להאמין שהוא הוקלט בשנת 1960, זאת אומרת כשברנדה היתה בת 16(!) בלבד. גם השיר All Alone Am I שהפך להצלחה מסחררת מספק הסבר ללמה ברנדה לי עדיין נחשבת לאחד הקולות הגדולים בהסטוריה של ארה"ב.

 

לי עודנה פעילה מוזיקלית, אבל תקופת הזוהר שלה נמצאת הרחק מאחוריה והדעיכה שלה התחילה כשהקול שלה החל להשתנות והפך בוגר יותר ושונה ממה שהקהל הורגל אליו. כל זה לא יכול, ולא אמור לשנות את תחושת ההנאה הגדולה מלשמוע את ברנדה לי של פעם, שאותי באופן אישי היא שולחת לעולם אחר שבו האהבה של אישה לגבר היתה טוטאלית, בלי ציניות ובלי מעצורים. ואולי זאת רק הנוסטלגיה שגורמת לי להאמין שפעם היה טוב יותר.

 

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0