Homeשבוע נשים חלק ב

ערן: לאורך השנים,

ערן: לאורך השנים, מעט מאוד נשים הצליחו להותיר חותם של ממש על עולם הבלוז. וזה לא שלא היו כאלה שניסו: אפשר בקלות לחשוב על הענקיות של שנות ה-20 כמו מא רייני ובסי סמית, או על הדיוות של הבלוז של שיקגו כמו אטה ג'יימס או קוקו טיילור. אבל כשמאזינים למוזיקה שלהן, עולה באופן בלתי נמנע השאלה עד כמה הן באמת עושות בלוז? לרוב יש שם ברקע חצוצרות שמחצצרות להן ללא מפריע, הסאונד נוטה לכיוון הג'אזי והנעים והמוזיקה רכה וקלה לעיכול, מה גם שרובן היו קול יפה בלבד, והן לא ניגנו ולא הלחינו את המוזיקה שלהן. עליי, באופן אישי, אחרי שיר או שניים הרגשנות והצעקנות נמאסות.

אלא שבתוך העולם הזה, ועל סמך ההיכרות הדלה שלי עם עולם הבלוז, מעולם לא נתקלתי באמנית שמתקרבת באיכויות שלה ל"ממפיס מיני". לליזי דגלאס, שברחה מביתה במיסיסיפי לממפיס, טנסי בגיל 13 כדי לנגן בקרן הרחוב, היה את כל מה שצריך כדי להיות בלוזיסטית מהסוג הנעלה ביותר: קול עמוק וכריזמטי, יכולת כתיבת שירים מוכחת, התואר הבלתי מעורער של גיטריסטית הבלוז הכי טובה בדור שלה, ובעיקר – אופי קשוח ולא מעט מוטיבציה להצליח במקום שבו רבות אחרות נכשלו. התוצאה של כל אלה הייתה, כפי שלחיצה על הקישור כאן למטה יכולה ללמד, מוזיקה יותר טובה ממה שניגנו מרבית הגברים בבלוז אי פעם.

הסאונד הנקי (באופן מפתיע יחסית לתקופה), הקול הרועם והמדויק והלחנים הקליטים והיפים, שיחד עם זאת לא מתחנפים למאזין, מעמידים את ממפיס מיני בשורה אחת עם הגדולים ביותר של הבלוז. עוד ייאמר לזכותה שבגלל בעיות בריאות היא לא הספיקה להתמסחר ולהתקלקל בשלהי הקריירה שלה, כמו שקרה לרבים אחרים שנחשפו לכסף הלבן. לא מעט שירים של ממפיס מיני הפכו לסטנדרטים של בלוז עם הזמן, אבל אין ספק שמדובר באמנית לא מספיק מוכרת ולא מספיק מדוברת, ייתכן מאוד שבשל היותה אישה, ושבמקרה שלה שום דבר לא יכול להתעלות על המקור.
לילה טוב מקולומבוס…

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0