איתן: אם שופטים לפי השלל המרשים של מוזיקה ויצירה שהשאיר אחריו, נדמה שמארק לינקוס, האיש שהוא בעצם ספארקלהורס, מעולם לא היה מאושר. זה מורגש בטקסטים ובנושאים בהם התעסקו, בסגנון השירה השברירי שלו ובתחושה הדיכאונית הממכרת שמשתלטת עלייך בכל האזנה.
לינקוס כמעט כל הקריירה שלו דאג שיהיו סביבו הרבה מאוד מוזיקאים ומשתפי פעולה מהשורה הראשונה, כוכבים לעילא, שקפצו על כל הזדמנות לעבוד איתו ותמיד דיברו עליו כעל מנטור בעל אוזן רגישה להפליא, כתיבה והגשה שמצליחות לרגש ולדקור אותך במחי שורה אחת. אותו לינקוס, שתמיד נראה כאילו היה מוקף בחברים, היה למעשה אדם מאוד בודד.
אולי בכלל ככה אנחנו מעדיפים את הגיבורים שלנו. ככל שהאמן יותר מיוסר, כך המוזיקה שלו יותר אמיתית ופוגעת. זה נכון לגבי קורט קוביין, איאן קרטיס ואליוט סמית' זצ"ל, ואפילו במקרה של מורו, רבו וחברו הטוב דניאל ג'ונסטון יבדל"א, שבהופעה שלו כאן לא מזמן, מעבר להתרגשות החיובית ולהנאה הצרופה, אין אחד בקהל שלא חש מידה מסוימת של רחמים על מצבו של האיש.
את לינקוס איבדנו בגיל 47, לאחר שירה בעצמו באמצעות שוטגאן מחוץ לבית של חבר, כשמאחוריו ניסיון התאבדות אחד ולא מעט פצעים שייסגרו לאט לאט.
זה מהאלבום הראשון של ספארקלהורס עם השם הבלתי אפשרי "Vivadixiesubmarinetransmissionplot", לטעמי היפה ביותר שלו, והבחירה ממש לא פשוטה…
COMMENTS