שי: שקיעה ורודה ב

שי:
שקיעה ורודה בין הגגות,
אספלט כחול מלמטה.
עיני נשים נוגות נוגות
אומרות לערב "למה באת?".

במילים אלה פתח נתן אלתרמן את שירו "ערב עירוני",אותו כתב בשנת 34' והוא בן 24.
בשיר זה מצייר אלתרמן נוף אורבני, עיר ללא שם, בשעת שקיעה. האירוע היומ-יומי הזה חולף אל בין תאוריו הצבעוניים,בין הורוד של הגגות לאספלט הכחול, מתמלא באור ניחוח הפנסים המלבלבים. אירוע תמים הבא לזרוח בעינינו. אך אין הוא תמים כלל, ואין זה ערב שנוחת על עיר.

השנה היא 34' והעולם עדיין מזועזע מזוועות המלחמה שהתחוללה 15 שנים לפני(בלי לדעת מה צופן לו סוף העשור). ההרס שלא יתואר וההבנה שהכל יכול לחדול לפתע(וזה עוד לפני פצצת האטום). תרבות המערב השברירית, גגותיה בוערים ורחובותיה מתכסים ב"נאות מראה כחולים", "את חיוכה נשא האוטו". ו"נשמותינו הבלות שם דשא עשב תלחכנה".
יוני רכטר ראה את הייאוש והפחד בשיר כאשר ניגש להלחין אותו חמישים שנה לאחר שנכתב.
המנגינה המינורית והעיבוד הקודר ,שלרגעים מרגיש כמו מארש אבל, מנטרלים את כל צבעי הפסטל שאלתרמן משח בין המילים והשורות, בין הימים והלילות.

יוסי בנאי , אשר גם מילה חלולה כמו "אוטו" ירטיט באומרה אפילו את מגדלי עזריאלי, נעזר ברכטר על מנת להעצים את החרדה וההעמקה בניגודיות בין צבעי הפסטל והרגע, שעוד רגע ואיננו.
אך אני מאמין שהייתה זו הבחירה שלו לסיים את השיר הזה דווקא ברוח מז'ורית, קלילה עטופה בסילסולי בוזוקי שכאילו אומר "בינתיים אנחנו פה אז שלפו את האוזו" בעיניי זהו אחד מהשירים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם. ועיבודם של רכטר ובנאי רק מעצים זאת. ואני שמח שהוא בעברית.