חוק עמאר לא עבר, הרבנות כמרקחה, הרב סתיו מעורר מחלוקת ורק אדמו׳׳ר הבלוז שלנו הוא קונצנזוס. הנה הוא עם הדרשה השבועית…
ערן: מכונית פוגעת באדם בשיקגו. האדם לא מת במקום, אלא מתייסר בבית החולים עם סיבוכים שקשורים לפציעות שגרמה לו אותה תאונה. רק כעבור שלושה שבועות מגיע התקף לב קטלני וגואל אותו מייסוריו. תאריך מותו הוא ה-29 באפריל, 1967.
האדם הזה הוא ג'ייבי לנואר, יליד מיסיסיפי שבילה את מרבית חייו הבוגרים דווקא בשיקגו. לנואר היה מוזיקאי בלוז יצירתי במיוחד, בעולם שמעלה על נס דווקא את החזרתיות. בתוך מקדש השמרנות הזה שנקרא עולם הבלוז, לנואר בלט בייחודו: לא רק בתלבושת הזברה האקסצנטרית שנהג לעטות על עצמו, אלא גם בהופעה התיאטרלית על הבמה, בקול הגבוה במיוחד שלו, ובעיקר במה שהבדיל אותו באופן חד ממוזיקאים בני זמנו: לנואר לא תפס את הבלוז כ"בידור נטו" ושילב בשיריו מחאה חברתית בועטת הרבה לפני שזה היה מקובל במוזיקה פופולרית. זכור במיוחד השיר שלו Alabama Blues, שיר אנטי-גזעני חריף ומהפנט שמומלץ מאוד לחפש ולשמוע.
תאונת הדרכים ההיא בשיקגו קטעה באחת את הקריירה המסקרנת של לנואר, מוזיקאי לא-מוערך-מספיק לדעת אנשים רבים.
אחד מאותם אנשים שחשבו שג'ייבי הוא מוזיקאי "אנדרייטד" בטירוף היה בריטי, לבן, ואחד שלכאורה לא אמור להיות הרבה במשותף בינו לבין לנואר. את הבשורה על מותו בתאונה המיותרת ההיא קיבל ג'ון מאייל, "הסנדק של הבלוז הבריטי", בביתו שבלונדון. התגובה האינסטינקטיבית שלו הייתה, כמובן, לכתוב על זה שיר בלוז. אז מאייל ההמום ישב וכתב שיר שונה למדי מהבלוז המהיר והמקפיץ שבדרך כלל מאפיין אותו: The Death of J.B. Lenoir הוא המנון אשכבה מינורי, עצוב ויפהפה, על מותו הלא-הכרחי של חבר בנפש ושל מוזיקאי ייחודי שלפעמים נדמה שההיסטוריה שכחה. השיר מצורף בתגובות.
שנתיים מאוחר יותר, ב-The Turning Point המעולה, אלבום שסימן (בהתאם לשמו) מפנה בקריירה של מאייל לכיוונים ג'אזיים יותר, הוא כתב שיר המשך להספד ההוא לג'ייבי: I'm Gonna Fight for You J.B.
ההבדל בין השירים מסמר שיער: ההלם הראשוני שבשיר משנת 1967 פינה את מקומו ב-1969 להבטחה מפוכחת להמשיך להפיץ את הבשורה על פי ג'ייבי. מאייל נשבע שיגרום לכמה שיותר אנשים לשמוע את הבלוז של לנואר. אתם מוזמנים לשמוע בעצתו וללחוץ פליי.
שבת שלום מקולומבוס…
http://www.youtube.com/watch?v=FYh_pTB8oNk
COMMENTS