נכון שהוא יודע לבוא לנו ברע וככה נקראת גם הפינה השבועית שלו, אבל אני חייב להודות שלפחות בשבילי, מורדי בא היום מה זה בטוב…
מורדי:
לא מעט ספרים עובדו לסרטים במטרה להעביר את הקסם של המילים לתמונות.
גם "פרטים אינטימיים" עבר את אותו המסלול, אבל כאן בערך מסתיים הדמיון בינו לבין ספרים וסרטים קונבנציונלים.
פרטים אינטימיים הוא ספרו של הווארד סטרן, אחד משדרני הרדיו הכי מצליחים בעולם, וגם הכי פרובוקטיבי שבהם.

מאז שסיים את לימודיו וקיבל תואר בתקשורת ממכללת בוסטון בשנות ה-70 הספיק סטרן לעבור כמה וכמה תחנות רדיו, לזכות בתואר המפוקפק "שדרן הרדיו שספג הכי הרבה קנסות אי-פעם", לשבור כל מוסכמה ולשנות את הנחת העבודה ששדרן תפקידו להנעים את זמנם של המאזינים ולשמש כסוג של טפט.
הוא נולד למשפחה יהודית מניו יורק שהשתייכה למעמד הביניים, עם אבא שעובד ברדיו ולעתים נדירות טורח להתייחס לבן שלו ולקחת אותו איתו לעבודה. ובכל זאת, כנראה שלא היה צריך יותר מביקור אחד בתחנה בשביל שהילד יתאהב בקסם של האיש מאחורי המיקרופון ובשלל האשליות שהוא יכול למכור למאזינים שלא יודעים איך הוא נראה או מה קורה מסביבו באולפן.

הסרט מתחקה אחר הווארד הצעיר (שמשחק את עצמו) החל מהבתוליות הרדיופונית וחוסר האמון הקשה שלו בעצמו, בקול שלו ובאהבת הקהל אליו, דרך נקודות ציון חשובות שהוא מצא לנכון להבליט ולהרחיב עליהן את הדיבור.
חלקן רציניות ובעלות משמעות קריטית לחייו, כמו ההיכרות וההתאהבות באליסון, מי שתהיה אשתו עד סוף שנות ה-90,
וחלק מהן משעשעות ובוטות כמו האוורד עצמו, כמו למשל אחד מרגעי השיא בסרט בו הוא מכריז בשידור שהוא יגרום למאזינה לקבל אורגזמה ולצורך המטרה משכנע מאזינה לקחת סאב-וופר עצום ולהתיישב עליו בזמן שהוא מתחרע על המיקרופון למענה.

מטורף ומוגזם ככל שזה יישמע, גם הדברים האלה דחפו קדימה את הקריירה שלו. בארצות הברית השמרנית והמתחסדת התנהגות כזו חייבת לזכות לתגובה, לא בהכרח תומכת או מפרגנת, אבל אפשר להיות בטוחים שתגובה בוא תבוא. להמון תמיד יהיה מה להגיד, אבל הבעיות האמיתיות התחילו כשאליסון הרגישה שהווארד מאבד את ההפרדה בין החיים האמיתיים לחיי הרדיו, וגם הווארד כבר תוהה מי ומה הוא בדיוק.
כיאה לסרט שעוסק ברדיו ובאנשים שעושים אותו, באופן טבעי המוזיקה תופסת חלק בלתי נפרד מהעלילה.

בחירת השירים גאונית, ולא רק בקטעים שהוא בוחר כשדרן, אלא גם ובאולי בעיקר בקטעי המעבר בין הסצנות ובאופן בו הבחירה הנכונה בשיר מסוים מעצימה את מה שראינו רגע קודם.
כמובן שכנער שגדל בשנות ה-70 רוב המוזיקה שמטריפה את הווארד שייכת לסצנת הרוק הכבד ומגיעה מלהקות כמו דיפ פרפל, ואן הלן, ובהמשך גם AC DC ומרילין מנסון, אבל לא רק… הפסקול מצליח לשלב יחד סגנונות שונים ומגוונים ולחבר אותם
יחד לעמוד גדול ויציב שתומך בסרט שכל חובב מוזיקה ורדיו ימצא בו הרבה עניין.
מי שעדיין לא ראה מוזמן לעשות זאת בעזרת הקישור שמצורף בתגובות…

http://www.youtube.com/watch?v=Hxl11JWJogs

הטריילר:

והסרט לצפייה ישירה:

http://viooz.co/movies/3707-private-parts-1997.html