Homeשבוע פסי-קול השני

פעם יום א' היה שי

פעם יום א' היה שייך לשביזות. מאז שתומר עשה איתה העברת בעלות, ההתחלה של השבוע כבר נראית הרבה יותר טוב…
תומר:
מלחמות הן לא דבר נעים בכלל. פה אנחנו מכירים את המילה הזאת – מלחמה, טוב מאוד. כשהכאוס משתולל ונדמה שאי אפשר לעצור אותו – מלחמה. כשהכלכלה מגיעה לשפל חדש – מלחמה. כשאנשים מהמעמד הרם, דהיינו פולטיקאים, משתעממים ובא להם לשחק בחיי המעמד הנמוך – מלחמה. כשהשמאל והימין מתווכחים על השקפת עולם – מלחמה. ועוד אינספור דוגמאות.

וכמונו, גם שאר העולם. עולם המכיר מלחמות והרוגים. שמות שנבחרו למלחמות כאילו זה תינוק שעכשיו נולד. גאים בשם. גאים בניצחון. גאים בהשגים. לתוך המלחמות נזרקים בדרך כלל פיונים פשוטים, אותם פשוטי עם, פטריוטים וסתם אנשים שהגיעו "לגיל המתאים", וביחד יוצרים את אותו כוח שנשלח לשם, למלחמה.

הסרט הזה "Full Metal Jacket", מצליח לגעת בכל מרכיב מלחמתי ראוי ומעניין. לונג סטורי שורט – הזמנים, לקראת סוף שנות השישים, אמריקה במלחמה הכי מיותרת שלה, מלחמת וייטנאם. למה יצאו למלחמה הזאת? לא ממקומי לשפוט. רק אומר שכמו המון מלחמות אחרות, גם היא הייתה קשה וגרועה. כמו כל חייל טוב, אנו נוחתים ישר לבסיס הטירונים שם יעברו חיילי המארינס את ההכשרה להיות מכונות ההרג הטובות בעולם. וכמו כל התחלה, גם זו, לחלק מהחיילים, לא הייתה קלה כלל וכלל. האווירה רעה ומלאת דיסטנס, מפקד קשוח ורע(רונלד לי ארמי, שהיה מפקד נחתים ובעצם מגלם את עצמו)וחיילים ירוקים שאין להם מושג מי נגד מי ובעיקר אחד, לאונרד לורנס שמו, שמתקשה יותר מכולם. אז מה עושים עם אותו חייל "בעייתי"? שמיכות מלאות בסבונים ועוד מסכת עינויים כזו או אחרת. לאונרד אכן משתפר בלחימה אבל זה עולה לו בשפיותו ותוך כדי התהליך נדפק לחייל הקוקוס, הוא יורה באותו מפקד עריץ ומתאבד.

החלק השני עוסק בלחימה עצמה, הזוועות, הדילמות, האלימות, המחשבות, האכזריות וכל מה שקיים בכל בן-אדם שרק המלחמה יכולה להוציא החוצה. הדארק סייד. הכל דרך ג'וקר, שהופך לכתב צבאי ומשכנע את המפקדים לראות מה קורה בתכלס. המון טירוף, שימת לב לפרטים הקטנים וכמובן – המוזיקה, שמים את הסרט והפסקול שלו כמועמדים ראויים לכתיבה.

את הסרט ביים והפיק סטלני קובריק שעליו אתן לבלוגים יותר מביני עניין לדבר, לעומת זאת, על בתו ויויאן אני בהחלט אשפוך מילה או שתיים. כמו הסרט, גם הפסקול מחולק לשניים. בחלקו אספה ויויאן(שבכלל קראה לעצמה בקרדיטים אביגייל מיד) שירים משנות השישים והשבעים, שירים שמזוהים או שהפכו מזוהים עם אותה מלחמה מיותרת. ובחלקו השני, שירים שהלחינה לסרט. כבר על ההתחלה בשיר הפתיחה המציג מסדר כמו שרק האמריקאים יודעים לעשות, עם הסמל גלוח-הראש ושירי הדרבון בסגנון היפ-הופי מלווה בגיטרות חותכות ומיתרים שנדמה שעוד שניה יקרסו תחת מעמסת האצבעות הפורטות, כבר שם האנרגיות מתחילות להתעורר.
בזמן שהמון פסקולים נותנים את ההרגשה של אסופה טובה של שירים, כאן יש את הרגשת הסיפור. עצימת העיניים תוך כדי שמיעה שישר מעלה את הסצנה בראש. ננסי סינטרה, האבנים ועוד רבים וטובים שמים אותנו היישר שם, ביערות וייטנאם, במחנה האימונים או בעוד עיר הרוסה. ההמשך מציג מוזיקה אינסטרומנטלית-קלאסית-מלחמתית היישר מידה של ויויאן או אביגייל, מה שתרצו. ולמוזיקה הזאת יש כוח, ועצם העבודה שהיא ערומה ממילים נותנת לה את הערך הנוסף והחשוב כשמדובר בשילוב מוזיקה וקולנוע.

את הסרט ראיתי לראשונה בקורס מ"כים ולמרות רמת העייפות הגבוהה והעובדה שאפשר להתעפץ לאיזה שעתיים בכיף, החלטתי או יותר נכון, הסרט והמוזיקה החליטו בשבילי להשאר ער ולצפות. האינטיסיביות של הסרט, הסיפור, העוצמה והמוזיקה הוכיחו לי שהבחירה להשאר ער הייתה כדאית.

 

 

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0