יום רביעי בשבוע של שיברון לב ואהבות נכזבות בקולומבוס, וזה הזמן להישען אחורה, לשלב רגליים ולהתרפק על פוסט משובח במיוחד מבית "מורדי בא ברע"…

מורדי:
כל אדם מגיב אחרת לאהבה, לפרידה, לאכזבה, כאב וגעגוע.
יש כאלה שבזמן שהלב שלהם כואב יתכנסו בעצמם, יטמנו את הראש בין הידיים ויורידו פרופיל עד שהסופה תחלוף. לעומתם אחרים יגיבו בירי לכל עבר, שיחות עם מכרים, בילויים בלילות וסקס מזדמן עם כל דבר שזז. כל דרך היא לגיטימית, ובלבד שהיא באמת עוזרת לעבור את המשבר.
הדבר היחיד שבטוח במצבים כאלה הוא שאפשר לצפות לבלתי צפוי. כמה שננסה להסתיר, להיות קולים ולהתנהג כרגיל, מדובר בניסיון שנועד מראש לכישלון בגלל שאנחנו מודעים מדי לעצמנו, כאילו צופים בכל צעד שלנו עד שלפתע שכחנו איך להתנהג באופן טבעי.

בחייו של מוזיקאי זה השלב בו היצירה שלו מקבלת תפנית, ואם הוא יבחר להעלות את ההרהורים הפנימיים שלו על הדף ואז לזמר אותם לשאר העולם, אנחנו נשמע פן אחר שלו שפחות נחשפנו אליו עד לאותו רגע.

ניק קייב הוא דוגמה קלאסית למקרה כזה. במשך שנים של עשייה מוזיקלית קייב הגיש לנו את הצד הפרוע שלו, ולא סתם הוא נתפס כילד הרע של הרוק בשנות ה-80 וה-90. זה לא בהכרח שהוא עשה את המוזיקה הכי רועשת, כתב את המילים הכי קשות, או בעט בפרות קדושות בלי לחשוב פעמיים. כן, הוא היה גם זה וגם זה וגם קצת מזה, אבל מעל הכל הייתה לו הגישה הזאת שמבהירה שאנחנו רואים רק את מה שהוא רוצה שנראה, כשבאותו הזמן ברור שמתחת לפוזה טמון עוד הרבה.
כל זה היה נכון עד מרץ 97', אז יצא The Boatman's Call, האלבום הכי חשוף בקריירה של קייב בפרט, ואחד הבולטים בעולם המוזיקלי בכלל.

כישלונות רומנטיים וספקות לגבי דת ואלוהים דחפו אותו לפינה חשוכה שם הוא הקיא את כל מה שטרח להסתיר היטב במשך שנים. הרוק הבועט עם הגיטרות המנסרות פינה את מקומו לבלדות נוגות בהן נגינת פסנתר מלנכולית קיבלה את קדמת הבמה. מהטקסטים הזועמים לא נשאר זכר, ואותם החליפו מילים רכות שמתארות געגוע, כמיהה לאהבה, כמו גם אכזבה וספק אם אי-פעם יכול להיות טוב יותר.

Boatman's call הוא מסע למעמקי נפש פצועה וחבולה של אדם שרק רוצה פינה להניח בה את הראש, להתרפק לרגע ולשכוח מהצרות. אדם שעייף מלילות של ויסקי וסיגריות, ממבטים בוחנים, קריצות, מגע חסר רגש, זיונים סרי טעם, חיפושים בלתי פוסקים אחר הדבר הגדול הבא, תיעוב עצמי ובוז לנשים בחייו. לפעמים זה נשמע כאילו קייב אבוד לחלוטין בתוך עדינות שהוא לא ממש יודע איך להכיל ומה הוא אמור לעשות איתה.
כמו דב מגושם שרוצה חיבוק, וזה כל-כך זר לו שלא נותר לו דבר, מלבד לשיר בקול את התחושות שמציפות אותו.