כמו בכל שבוע, גם את השבוע הזה מסיימת לנו נועה היקרה עם עוד פוסט מצויין…
נועה:
גבולות מציירים לי בכל מקום שאפנה. גבולות של מקום ושל זמן ושל גוף; גבולות מדינה וחברה ואדם; גבולות של דתות וצבעים ומגדר; וגבולות מחשבה, שלעולם לא ידעו דבר על מוח קודח ועל תודעה מתפרצת, ולכן יוותרו תמיד מאחור, מתגאים בפסי ההאטה שיצקו על הדרכים, מבלי לשים לב לאלה שהמשיכו הלאה, פצועי ברכיים, לדלג מעל המהמורה הבאה.
גבולות הם נוחים, וקלים לתיאור. זה כאן וזה שם, זה כן וזה לא. זה אני, זה אתה, זה טמא, זה טהור. והכל כה ברור, ופשוט, ומובן, והכל בצבעים של שחור ולבן. כמה טוב להיות סטרוקטורליסט, כמובן.
טוהר וסכנה, כך אמרה מרי דגלס, וסימנה את הזיהום כחריגה של הסדר מגבולותיו. הלכלוך והטומאה פשוט אינם במקומם, וטיהורם יתאפשר בהחזרת הסדר על כנו, בהחזרת הארגון לעולם ולפרטיו. מבקריה ישפטו את עודף הסטרוקטורליזם שלה כגישה מיושנת ופשטנית, תומכיה ימצאו בגבולות שציירה גם דיפוזיוּת ותנועה, שיוסיפו אלסטיות לגבולות ומעברים צרים דרכם ובתוכם, ויוכיחו כי עדיין תורתה קיימת, ולא נס ליחה.
גם בניינטיז האמריקאי, כמו בבריטי ובכלל, הגבולות נמתחו קצת לפנים ולאחור, עם קצת קשרים בדרך, ואריגה צפופה של תקופות וסגנונות.
אי שם, בתחילת שנות השמונים, לו בארלו היה נער ממושקף ממסצ'וסטס, שבכלל לא נראה כמו רוקר, ולא חלם אפילו להיות אחד ההיוצרים המשפיעים ביותר על סצינת האינדי האמריקאית בשנות התשעים. כבר בתיכון מצא את J Mascis, ויחד הקימו בתחילת שנות השמונים את דינוזאור ג'וניור. בארלו, איש של מלים לא פחות משל מלודיות, שהיה הבסיסט של דינוזאור, היה די מתוסכל, כיון ש- Mascis כנראה לא ממש רצה לתת לו להיות יותר מדי מעורב ודומיננטי בכתיבת השירים, ולכן התחיל להשקיע בפרוייקט צד משל עצמו, שקרא לו Sentridoh. הוא הקליט קלטת ביתית בטייפ ארבעה ערוצים, שם ניגן איתו אריק גפני, מוזיקאי מוכשר, בכלי הקשה. השנים המשיכו לעבוד יחד, והקימו הרכב משותף בשם Sebadoh. בשנת 1988 גברו חילוקי הדעות בתך דינוזאור, ובארלו נבעט החוצה, והפנה את מירב המרץ להרכב החדש. את הקלטת הבאה עם גפני כבר קלטה אזנו של בעל חברת תקליטים, והוא הוציא להם אלבום. בשנת 1989 הצטרף להרכב Jason Loewenstein , שניגן בהרכב בעיקר בס (למרות ששלט בכמה וכמה כלי נגינה).
בארלו ו-Sebadoh נחשבים מחלוצי סגנון ה-musichome )fidelity-low(fi -lo – מוזיקה בהקלטות ביתיות, בדרך כלל בטייפ ארבעה ערוצים, בסאונד לא מלוטש בכוונה, ואפילו זכה לכינוי the king of fi basement recording-lo….
Sebadoh היה הרכב קצת משונה, של מוזיקאים מאוד שונים במהותם, שמשכו כל אחד לכיוון אחר, תוך שהם ספק נותנים מקום האחד לרעהו, ספק נאבקים כל הזמן על מקומם. התוצאה היא להקה קצת סכיזופרנית, שנעה ממלודיות הפולק הרגישות של בארלו לנויז הארדקור רוק של גפני, כשלוונסטיין מתווך-מקשר בינהם עד ליצירת המכלול חסר הגבולות הזה, שבא לידי ביטוי באופן הקיצוני ביותר באלבום השלישי שלהם, Sebadoh III (1991), שהתאפיין במעברים קיצוניים בין הסגנונות, והיה כמעין סיכום למוזיקת האנדרגראונד של שנות השמונים, ובשורה למוזיקת האינדי של הניינטיז.
המתחים לא פסחו גם על ההרכב הזה, ולאחר הוצאת האלבום, כשעמדו לפני סיבוב הופעות רשמי ראשון, גפני עזב לפתע (יש אומרים שהיה מתוסכל מכך שבארלו השקיע זמן ומאמץ לא מבוטלים בהרכב הצד שלו Sentridoh, שהמשיך לפעול) והשניים האחרים החלו להופיע בלעדיו, עד שגייסו את בוב פיי לתופף במקומו. גפני ניסה לחזור מספר פעמים, וליווה את ההרכב בכמה תחנות חשובות, אבל ב-1993 עזב סופית, ופיי הפך חבר קבוע בהרכב.
ב-94 הוציאו את האלבום הראשון ללא גפני – Bakesale, אלבום נגיש יותר, עם סאונד פשוט וישיר, בהפקה קצת יותר מלוטשת. ב-95 עשו הפסקה, והרכב צד נוסף של בארלו the Folk Implosion (שם שיתף פעולה עם ג'ון דייויס) הקליטו את הפסקול לסרט העצמאי ומעורר המחלוקת kids, של לארי קלארק, על חיי הנוער הניו יורקי בתחילת הניינטיז, חיים מלאים בסקס, אלכוהול וסמים כמובן. הפסקול זכה להצלחה יחסית, ואפילו הכניס שיר אחד למצעדים – "Natural One" .
ההצלחה של הפסקול עוררה בהם ציפיות לקראת האלבום הבא – Harmacy, שיחד עם Bakesale נחשב לאחת הפסגות שלהם, אבל הוא לא ממש עמד בציפיות מבחינה מסחרית.
Sebadoh היו ונותרו הרכב מגוון, עם אלבומים לא עקביים, שנעים בקיצוניות בין סגנונות שונים, ומקפצים מסוג אחד של מוזיקה לאחר, מאופי של יוצר אחד, לפסיכוזה העדינה של חברו. על הדיכוטומיות והמבנים הבינאריים של הסטרוקטורליזם ושל הרצון האנושי לארגן הכל בקטגוריות הם כנראה לא שמעו, דבר שדי סיבך אותם בדרך, אבל בזכותם זכינו לדיסקוגרפיה שכולה גילויים, הפתעות, ופה ושם אפילו איזה הלם מקומי. לא סתם הפכו לקאלט בעיני המעריצים, שעדיין קיימים, ומלווים את האיחודים השונים של בארלו ושות' גם שני עשורים מאוחר יותר.
ואני, כמו האשה מן הגבעה, נֹפֶלֶת תמיד פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדי עַל-הַסַּף, כי הסף הוא המקום בו הגבולות מטושטשים, והכל כמעט אפשרי. לו בארלו מכיר את הסף, הוא עומד עליו כבר שלושים שנה. נכון, הוא אומר, לפעמים צריך להמתח עד הקצה ועוד קצת, כי כך התרגלנו, ואולי רק כך אפשר –
I do it out of habit, not ,hen I open up for moreI stretch until I'm sore and t " addiction…", הוא אומר, בשיר שיודע לספר לנו משהו על הטוהר שבסכנה, או על הסכנה שבטוהר. אני, לעומתו ויחד איתו, מתאמצת לסרב להתרגל, מתרגלת להשאר מכורה, קצת שיכורה, הכי טהורה.
COMMENTS