חברים יקרים, בשעה שהגענו למספר מכובד של 1400 אוהבי מוזיקה שבחרו לשוט איתנו, אנחנו רוצים כמובן להודות לכם על האהבה והתמיכה ומיד להמשיך לפוסט משובח נוסף ב'שבוע דוקו' שלנו.

אחד הנושאים שמתבשלים פה הרבה זמן ומתישהו יהפכו לשבוע, הוא הקשר שבין ההתפתחות הטכנולוגית למוזיקה וכיצד משפיעים החידושים על העשייה עצמה באולפן. בדיוק בהקשר הזה עוזי שלנו כתב פוסט נהדר על סרט 'דוקו-מוזיקה' מעניין של במאי מפתיע משהו…

עוזי:
'סאונד סיטי' הוא סרט תיעודי על קונסולת הקלטה (מיקסר, מערבל אותות – קראו לזה איך שאתם רוצים) בעצם, הוא סרט על אולפן הקלטות שעלה לגדולה, נפל בשנות השמונים, התקמבק בשנות התשעים ונפל שוב באופן סופי ב2011 .ואולי בעצם, זה סרט שמספר סיפור רחב הרבה יותר, סיפורה של תעשיית המוזיקה, סיפור של טכנולוגיה ומוזיקה והקשר ביניהן.

הסרט מתחיל כשדייב גרוהל (NIRVANA,FOO FIGHTERS) קונה מספר פריטים מאולפן 'סאונד סיטי' ובמרכזם קונסולת ההקלטה NEVE 8026 עליה הקליט עם נירוונה את האלבום NEVERMIND בתחילת שנות התשעים. אותה הקונסולה ,הוזמנה במיוחד עבור 'סאונד סיטי' מאנגליה (COSTUME MADE) ונקנתה על ידי האולפן בשנות השבעים על מנת למשוך אמנים גדולים להקליט דווקא באותו החור שהוא 'סאונד סיטי' בסכום עתק של 75,000 דולר. ההשקעה החזירה את עצמה עם מספר אלבומים מאד מוצלחים שהוקלטו בו(פליטווד מק, ריק ספרינגפילד, טום פטי ועוד). במשך השנים אותה הקונסולה עירבבה את צליליהם של מיטב אמני הרוק של שנות השבעים. כולם מדברים בנוסטלגיה על האולפנים בהם היה מותר לעשות הכל(כולל פיפי על הרצפה) והסאונד בהם ניתן היה לתיאור רק במילה אחת: קסם.

ואז הגיעו שנות השמונים, השימוש המיותר במחשבים, סינתיסייזרים ומכונות תופים, הפכו את ההקלטה בסאונד סיטי בפרט והקלטה בלייב סשנים בכלל ללא עדכנית (לאו דווקא בגלל האיכות, יותר בגלל שזה לא טרנדי). 'סאונד סיטי' הייתה בצניחה והייתה חייבת להיט שיושיע אותה. בדיוק באותה העת, דייב גרוהל, קורט קוביין וכריס נובסליץ', קיבלו תקציב של 65,000 דולר מ'גפן רקורדס' , כדי להקליט את אלבומם השני. אותו אלבום – NEVERMIND הוקלט ב'סאונד סיטי' במשך 16 ימים והפך לאחד האלבומים המצליחים בהיסטוריה ובעצם הציל את האולפנים מסגירה. מה שנירוונה עשו לעולם המוזיקה (גאולה מהעשור הנוראי ביותר) הם עשו גם לאולפני 'סאונד סיטי'.

תוכנות ההקלטה הביתיות, הציוד הזול והנגיש לכולם, והמעבר לעידן הדיגיטלי סתמו את הגולל על האולפנים שנסגרו ב2011. אז גרוהל החליט לקנות את פיסת ההיסטוריה הכל כך יקרה לעולם המוזיקה בכלל ולנירוונה וגרוהל בפרט. במקום להציב אותה במוזיאון או בניילונים, גרוהל החליט להזמין מוזיקאים בכירים שיקליטו עליה ויתנו לה לייצר עוד כמה רגעי קסם לזכר הימים הטובים.

חלק מרכזי מהסיפור בסרט, לדעתי, הוא הקשר בין טכנולוגיה למוזיקה. כמעט כל חידוש טכנולוגי בעולם מקים עליו מיד מתנגדים. זה הקונפליקט התמידי בין הצורך של האנושות כקבוצה להתקדם ולהמציא חידושים לבין הצורך של הפרט לשמור על הרגלים והפחד הטבעי של כל אדם משינויים.
גרוהל מתעסק המון בגבולות שהטכנולוגיה הישנה הציבה בפני אמנים – מסגרות של זמן מוגבל, מגבלות טכנולוגיות, הצורך לתקן טעויות בנגינה חוזרת ולא במחשב עם תוכנה. גרוהל מנסה להראות גם את הצד החברתי והרגשי של יצירת מוזיקה, ההתאספות של חברים, כל אחד מביא את הכלי שלו לסיעור מוחות שהתוצאה שלו לא ידועה. אותם מרכיבים שכיום חסרים בהקלטות.

אחד המרואיינים מספר על החידושים הטכנלוגיים ועל כך שכל אחד היום יכול להקליט ועל איך שלמרות כל זאת, לא רואים זרם בלתי חסר תקדים של מוזיקה טובה, ואפילו להיפך. מבט חטוף לרשימת האלבומים של שנת 1967 בה נגענו לפני שבועיים יכול רק לעורר קנאה, לא רק במספר הלהקות האדירות אלא גם בפוריות שלהם (שניים – שלושה אלבומים להרכב בשנה). כששעת אולפן עולה 600 דולר אתה מנצל את המיטב שלה, כשלהקליט אלבום זה להיפגש עם חברים ולנגן ולא לשבת מול מחשב זה יוצר תמריץ ליצירה.

בפסטיבל הסרטים והמוזיקה SOUTH BY SOUTHWEST גרוהל היה הדובר המרכזי, הנאום המרגש, הקולח והחד שלו הפך לסנסציית יוטיוב בקרב חובבי המוזיקה והוא עוסק הרבה באותם נושאים בהם הסרט מתעסק.
אני מצרף כאן את הקדימון לסרט ובתגובות הנאום המלא של דייב גרוהל. פופקורן על חשבון קולומבוס….

הנאום: