היום רק יום שלישי בשבוע וכבר הספקנו להזכיר את לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, לונדון, ליברפול וניו-יורק. בכולם קרו דברים משמעותיים גם מבחינת מוזיקה וגם מבחינה חברתית. בלוס אנג'לס נוצרת מוזיקה שמשית וחדשה וקמים מועדונים כמו פטריות אחרי הגשם, בסן פרנסיסקו האל אס די הופך למלך ומאה אלף ילדים משמיעים את קולם, לונדון הופכת למוקד אופנה, תרבות ומוזיקה חדשה, ליברפול והביטלס זו סצינה בפני עצמה וניו-יורק מציעה אלטרנטיבה עירונית, גסה ורדיקלית לשמש והמרחבים של החוף המערבי. אבל היה עוד מוקד מאוד חשוב בשנת 67' ששיחק תפקיד מאוד גדול בהסטוריה של המוזיקה אבל באותה שנה זה בטח לא היה קיץ של אהבה. לעיר הזו קוראים דטרויט…

כבר לפני 1967 דטרויט הפכה למוקד מוזיקלי לעליה לרגל. היא הבית של בארי גורדי והלייבל מפוצץ המצעדים שלו- מוטאון. היא עיר של פופ וסול שחור וגם של רוק לבן ובועט.

כדי להתחיל להבין למה המצב בדטרויט היה שונה צריך קצת רקע. דטרויט, מישיגן היא עיר של פועלים. בירת מפעלי הרכב האמריקאים ובראשם ג'נרל מוטורס שהקימה את המפעל הראשון בעיר כבר ב-1908. בשנות ה-60 קיימת תאוצה של בנייה בפרברים מחוץ לעיר וכמובן שהלבנים מהמעמד הבינוני הם הראשונים לצאת מהמרכז, משאירים את השחורים העניים ואת הלבנים קשיי היום נתונים למצב לא קל בשכונות מוזנחות, מחסור בעבודה ומחלקת משטרה מהגזעניות והברוטליות ביותר בארצות הברית.

"קיץ השנאה" של דטרויט מתחיל ב-23 ביולי לעת ערב כששוטרים פושטים על מועדון שחור ועוצרים שמונים ושניים אנשים כולל שני חיילים במדים שרק חזרו מעוד קו בוייטנאם. הצופים מהצד לא נשארו כאלה והחלו לנתץ ולשבור מכל הבא ליד. משם התחילה ביזה, שריפות וקרבות יריות במרכז העיר.
ג'ון סינקלייר, המנג'ר של ה-MC5 מספר שבאותו רגע הוא עמד על גג מתענג על טריפ שהפך טוב במיוחד כשהוא ראה בניינים שלמים עולים באש. מרת'ה והוונדלס בדיוק הופיעו בתיאטרון פוקס במרכז העיר ונאלצו להפסיק אותה באמצע כששמעו שמתחוללת בחוץ מלחמה.

במשך חמישה ימים שלמים דטרויט סבלה מאחת המהומות מבוססות גזע הכי קשות בתולדות ארצות הברית. הממשל שלח את המשמר הלאומי ואת חיל האוויר כדי לדכא את המהומות שבסופן נהרגו ארבעים ושלושה אנשים ויותר מ-7000 נעצרו.
פרנק באך, סולן הלהקה המחתרתית "The Up" אומר שגם לפני המהומות לא היה לדטרויט סיכוי להיות חלק מ"קיץ של אהבה".
"בסן פרנסיסקו הצעירים יכלו לעשות מה שבא להם, לקום בבוקר ולעשות דברים אחרת, לשנות. פה היינו צריכים להתמודד עם המציאות".

החיים המוזיקלים בעיר אפילו הופסקו כשבארי גורדי סגר את משרדי "מוטאון" למשך שבוע. הלייבל שלו אף פעם לא יחזור להיות מה שהיה לפני הקיץ של 1967.
הדבר החיובי שכן צמח מאותו קיץ קשה הוא החוסן והייחודיות שפיתחו אמנים ולהקות שחורים ולבנים והגאווה הגדולה של להיות יליד דטרויט. לא עיר של מפונקים. רק שנתיים אח"כ MC5 יוציאו את אלבום הבכורה הנהדר שלהם ויבעטו בכל הבא ליד והסטוג'ס של איגי יהפכו את עולם המוזיקה על פיו עם אלבומם הראשון.

אני מצרף פה שיר של MC5 מ-67' אותו הם נהגו לשיר בכנסים פוליטיים ואת השיר של בואי דווקא(Panic in Detroit) שנכתב על המהומות אחרי ששמע עליהם מפיו של חברו איגי פופ. השיר, כך אומרים מבוסס על שיר של להקה מקומית אחרת שדיברנו עליה פה, "מרת'ה והוונדלס". לשיר מ-1965 קראו באופן מקרי אך כל כך מתאים- "Nowhere To Run"….

http://www.youtube.com/watch?v=yxm-CoaPfWM