Homeסדרת השנים- 1967

חוזרים בזמן עם תומר שפותח לנו את שבוע 1967 בקולומבוס. ואם ככה זה נפתח, יש למה לצפות השבוע…
תומר:
הימים, ימי שמש אינסופית, אהבה בכל חור והיפים אמיתיים עם ג'וינטים ענקיים בכל פינה. גן עדן ריאלסיטי. שלא יגמר לעולם. התקופה היפה ביותר של המוזיקה ואולי גם החשובה ביותר. שנה של אלבומי מופת, אלבומי בכורה חד פעמיים והכרות מסקרנת וארוכת טווח עם אמנים וסגנונות מוזיקליים, והרבה דיו כדי לכתוב היסטוריה.

תחילת השנה הנפלאה הזאת מתחילה ב-4 לינואר. הדלתות מוציאים את אלבום הבכורה שלהם שנושא את שמם, ומכאן והלאה הכל הולך להשתפר השנה. אלבומם הראשון של ה-Doors ביסס להם עמדת ברזל, מוזיקה שמתלבשת בול על קיץ של אהבה, מתובלת בסמים הנכונים ועם הסקס אפיל של ג'ים מוריסון שאפילו אחרונת הנזירות רוטטת קלות כששמו עולה. הדלתות הפכו להמנון בעזרת מתכון מנצח של קלילות ברוח התקופה ונגיעות של אפלוליות מיסטית ומיניות.

אבל היה זה האלבום השני שלהם שגרם ללסת שלי ליפול. לצערי הרב, לא נמנתי עם ברי המזל שפגשו את ג'ים מוריסון, ואני לא יודע (אבל לא מפסיק לנסות לנחש) אילו ימים מוזרים בדיוק עוברים עליו, אבל אני כן יודע שקצת לפני שהשנה הנהדרת הזאת חולפת יצא אלבומם השני של הלהקה, "Strange Days" שמו, והוא עונה על הציפיות הכבדות שבאות עם שנה שכזו.

אם הכרנו עד עכשיו את הצד הקליל של הדלתות, הרי שכאן המצב קצת שונה. ממאי ועד אוגוסט עמלו חברי הלהקה על האלבום, אלבום קצת יותר פסיכדלי ואפל, קצת יותר עם ביצים. האלבום הוא גם, ללא ספק, מעין סוג המשך של האלבום הראשון, דוגמא מצוינת לכך היא האופן שבו שניהם נגמרים(The EndWhen The Music's Over), רק שלימים המוזרים שלהם הוכנסו עוד אלמנטים. עטיפת האלבום, שהיא ההפך המושלם מאחותה הגדולה, חברי הלהקה בצד בזמן שאמני רחוב בניו-יורק תופסים את מרכז הבמה והמוזיקה בפנים… אלוהית! תמיד הרגשתי שמוריסון שר פה קצת שונה מאשר באלבום הראשון, המקרופון אוהב אותו קצת יותר ולהפך. ובכלל, כל חברי הלהקה מתחברים בצורה מושלמת, כל אחד יודע את תפקידו, אין אגו, רק יצירה. מזון לאוזניים ולנפש.

"Strange Days" מורכב גם משירים שנכתבו בין השנים 65-66. חלק היו השירים הראשונים שג'ים מוריסון כתב, אבל אלה התבשלו עוד קצת וקיבלו את המקום המגיע להם. השימוש בפסיכדליה שכל כך התפתחה באותה תקופה, בין אם אלו פינק פלויד ובין אם זה הנדריקס, מורגשת פה מאוד ומציבה את האלבום כפסיכדלי ביותר של הלהקה. מגזין הרולינג סטון מתאר את המוזיקה של הדלתות כתאטרון, ואני מסכים איתו. זה אולי לא האלבום הכי נסיוני ומחדש שלהם, אבל המוזיקה פשוט כל כך טובה ומתחברת באופן מושלם. הרבה לא יגדירו את האלבום הזה כטוב ביותר שלהם, ואני מבין לגמרי, אבל כשעוקבים אחרי ההתפתחות המוזיקלית של חברי הלהקה, האלבום הזה מקבל משמעות שונה.

http://www.youtube.com/watch?v=-NSz-9qqgKE

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0