Homeמורדישבוע פסיכדלי בקולומבוס

אם יש מישהו שהשבוע הזה תפור בדיוק למידותיו, זהו מורדי שלנו, האיש לענייני רעשים מוזרים על הספינה וחובב פסיכדליה נלהב.
בנוסף הוא גם האיש שייסד את הפינה "מורדי בא ברע"…
מורדי:
לא מזמן הסרט על רודריגז זכה באוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר.
הסיפור על המשורר הפסיכדלי האבוד, שמילותיו שימשו נר לרגלי דור שלם שחשק במהפיכה אי-שם באפריקה שבה את לב
הקהל והמבקרים בהוליווד, וכעת רודריגז זוכה לתחייה מחודשת ולהכרה שמעולם לא קיבל.
לפעמים זוהי דרכו של עולם – להשכיח מאיתנו דברים מסוימים ולהציף אותם שנים ארוכות לאחר מכן. ופתאום אנו מוצאים את עצמנו מאוהבים מעל הראש בחומר החדש ישן הזה.

הפסיכדליה ידעה ימים טובים בשנות ה-60. כנראה שאלה היו השנים הכי טובות שלה, ולראיה תגלו שאין דרך למנות
את מספר הלהקות והזמרים שיצרו מוזיקה הזייתית באותה תקופה. אבל מה גרם להתפוצצות הפסיכדליה הפתאומית הזאת?
התחקות אחר מקורות הפסיכדליה תוביל בדרך כלל למפגש עם השם טימוטי לירי. לירי, שקנה את תהילתו בזכות תמיכה בלתי
מתפשרת בשימוש ב-LSD שימש מעין אב רוחני למוזיקאים שהסמים לא היו זרים להם.
הוא גם תבע את המושג Turn on, Tune in, Drop out שדחף צעירים רבים להשתחרר ממסגרות שהגבילו אותם.
ג'ון לנון למשל, שאפשר להניח שביקוריו בהודו לא הסתכמו רק בהכרת הסיטאר, הזמין את לירי להקלטת השיר Give peace a chance ואף הזכיר אותו במילות השיר. גם Come together נוצר במקור כדי לשמש כג'ינגל למסע הבחירות של לירי לראשות העיר קליפורניה. לירי אמנם נפסל מהמירוץ, אבל השיר צורף לאלבום "אבי רואד" והפך ללהיט גדול.
עוד שמות בולטים שהתנסו בסגנון הפסיכדלי הם כמובן ג'ימי הנדריקס, הדורס, ג'ניס ג'ופלין, הרולינג סטונס, ועוד ועוד.
אם נתחיל לספור את ההרכבים הקטנים שהוציאו אלבום אחד או שניים, וכאלה שהקליטו רק כמה סינגלים לפני שהתאדו יחד עם עשן המריחואנה שלהם אנחנו נסיים את הספירה אולי עוד חודש, או אפילו בעוד שנה.

במהלך שנות ה-70 החלה הדעיכה של הפסיכדליה, ובשנות ה-80 כמעט לא נותר לה זכר. בעשור האחרון של המילניום הקודם
הז'אנר התעורר קצת, אבל עדיין לא ברמה מספקת.
ואז הגיעו שנות ה-2000 שבהן אפשר לזהות תקומה אדירה לפסיכדליה, והז'אנר שהיה סגור בפריזר הושפע מהזמן שעבר.
הלהקות החדשות הכניסו לתוכו אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית, פאנק, מטאל וכו', כל אחד לפי טעמו האישי.

בין המוצלחות שבלהקות שעושות היום נאו-פסיכדליה נמצאת Thee oh sees, מסן פרנסיסקו כמובן.
החל משנת 2006 Thee oh sees מוציאים אלבומים בקצב של 1 לשנה בערך. הסאונד שלהם נוטה לכיוון מלוכלך, הרבה דיסטורשנים ושכבות של וולווט אנדרגאונד, סוניקס וג'פרסון איירפליין נערמות אחת על השניה בלי סדר מסוים.
היום אפשר למנות את ההרכב הזה בשורה אחת עם Ty segall, Black lips, TV on the radio ו-King khan כנושאי הלפיד של הפסיכדליה החדשה.

ב-2008 יצא The Master's Bedroom Is Worth Spending a Night In, וככה זה נשמע…

 

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0