Homeקולומבוס

את הפוסט המרכזי ליום הזיכרון הפקדנו בידיה הרגישות של נועה שלנו, שמצידה ביצעה את המלאכה מעולה כתמיד.

נועה:
החול מתחיל לזכור עם דמדומי החמה בזכרון חולי וגס, גרגיריו הצהובים נדבקים אט אט אל הגוף העייף, המזיע, וחובקים אותנו אל תוך זכרונות חול צרובי שמש ודמעות. דק הוא החול לעת ערב, טובעני זכרונו ורך, ובשוקענו בתוכו הוא מצליח להשכיח מאיתנו את זכרונות ילדותו החולית, אז נשחק והתפורר מתוך שיניה החדות של ארץ רעבה.

החול התמים זוכר ושוכח, זוכר ומדחיק, זכרונותיו נשכחים בקרן זוית מאובקת עד ליום הפקודה השנתי. האדמה, ערמומית וקשה, רואה, מבינה ויודעת, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד, ואף על פי כן פוצה את פיה בשתיקה לקחת דמים, שזועקים מתוכה זעקה מסגירה. ארורה האדמה בעבורנו, ארורים אנו מן האדמה ומי יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה, ארורה, ארורה.

והארץ אוכלת יושביה ומקיאה אותם שוב, ויושביה חוזרים וכופתים עצמם לפתחה כשה העקוד אל קרנות המזבח. ארץ רעבה וחדת שיניים, רואה את הדם ואת המבוססים בתוכו, ונוזפת בדם הנספג באדמת הפולחן: "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי! וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי!". "וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם", היא אומרת, "וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ", אבל הדם כה רב וכתמיו עיקשים, והמים מֵי מָרִים מְאָרְרִים. ארורים.

ארץ אהובה וזועקת, אדמה רוחשת וקשה. חולות נודדים מסיעים זכרונות אל עונת הכאב ובחזרה, ותחושת החנק מכריחה אותנו לנדוד עמם אל תוך חלום אחר ושונה, כאפוקליפסה קדומה, חלום שבו הארץ סלחנית יותר, האדמה רוויית חמלה, והחולות זוכרים את חסד נעורינו, ואת עוצמתה של הרוח הגדולה.

חלומות למדנו לרקום בארץ רעבתנית וקשה. חלומות של אמונה ושל שחוק, חלומות של אדם ושל רוח, חלומות של חירות ורעות, חלומות של יופי, חלומות של תקווה, אפילו חלומות של שלום אמיתי, בלי כל הפחד הזה, והפקפוק, והפליאה. חלום שח לנו המשורר שאול, והניף אותנו בשתי זרועות חזקות, ושפמו הגדול והמכסיף דיגדג את לחיינו קלות. חלום על אדם עז רוח, שלא יוכל לו איש, אדם אשר בלתי-אפשריותה של המציאות היא שתהיה לו כר לפעולה וליצירה של עתיד רווי טוב. חלום שעליו נוכל לשחק ולשחוק, מבלי לפחד כלל, מבלי ליפול. חלום שאולי יהפוך יום אחד למציאות, יהפוך אותנו לאחרים, יהפוך את הכל.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0