למרות שהשמש עדיין שולחת קרניים אחרונות, נאחזת ביום האחרון של השבוע, נועה כאן כדי ללוות אותה הלאה, יחד עם פורע החוק האחרון לשבוע זה. וכמו תמיד, קיבלתם פוסט נהדר…
נועה:
בגן הילדים הגננת מחלקת דפי צביעה, ומלמדת לא לצאת מהקווים. הילדים הטובים והממושמעים תמיד יצבעו לאט ובקפידה, ויגישו בגאווה לגננת את הציור הגמור והמדוייק. היא, מצדה, תשבח אותם, מצטיינים שכמותם, על העבודה הטובה והיפה, תכתוב את שמם בפינת הדף באותיות מרובעות, ותניח במגירה. ילדים אחרים יתבוננו במופע מן הצד, ויביטו בעצב בדף שלהם. על הדף, קצת מקומט בפינות, במקום בו היתה אמורה להיות דמות צבועה, יש רק קישקוש מקושקש בצבע אחד וכהה, שלא ניכר בו דבר מקווי המתאר המקוריים של הציור, או שום קו אחר של מתאר או מהות. ובצד, עסוקים ומרוכזים בעבודתם, ישארו עוד כמה ילדים וילדות, שכשהגננת חילקה את הדפים ראו בדמות המצויירת בקווים גסים כמעין כתם רורשאך חלול, ממנו אפשר לצאת ולצייר דמויות חדשות, שסביבן נופים קסומים, רקעים ודמויות, עד שלא יהיה אפשר בכלל להבחין בציור המקורי.

ילדי הגן, בנים ובנות, טובים, חכמים ומוכשרים, וגם כאלה שקצת פחות, יגדלו וימשיכו לצבוע. חלקם ישארו תמיד בגבולות המסומנים ובתחומי הקווים המשורטטים מראש, חלקם יסתבכו בתוך סבך הקשקושים, לכודים בהם כבקורי עכביש דביקים. בודדים יצבעו את עצמם החוצה, אל עולמות אחרים, מצויירים ביד חופשית ובנפש חפצה.

המערכת מוקיעה ומקיאה את פורעי החוק, את אלה שמורדים בחוקים ובכללים, ומתריסים נגדם. את הקולניים שבהם המערכת תקפיד להשתיק, את השקטים – לדחות ולדחוק לשוליים. אנחנו, על הסיפון, קצת פיראטים בעצמנו, התרגלנו לראות בהם קצת גיבורים רומנטיים, ולהתבונן בהם בעיניים נוצצות וכלות.

שיין מקגואן, נער בריטי מוכשר ממוצא אירי, קיבל מלגת לימודים לבית ספר ווסטמינסטר היוקרתי בלונדון, אך סולק כעבור שנה בלבד בשל החזקת סמים. ההתקלות הזאת עם רשויות בית הספר תהיה רק סימן לבאות. כבר אז, בקושי בן 15, היתה לנער המוכשר, החכם, המלומד והפרוע היכרות עמוקה עם האלכוהול, בצורותיו השונות. הוא מדווח שהתחיל לשתות בגיל 4-5, וזמן קצר אחר כך גילה את הוויסקי, שהפך לחברו היקר והצמוד מאז. זמן לא רב אחר כך הגיעו גם הסמים.

בשנת 1976 התפרסם לרגע, כשג'יין קרוקפורד מלהקת הפאנק dettes-Mo נשכה לו את תנוך האוזן במהלך מופע של הקלאש. התמונה המדממת שלו פורסמה בעיתונים עם הכותרת "קניבליזם במופע של הקלאש", ועוררה שערוריה-זוטא. באותה שנה הוא הקים את הלהקה הראשונה שלו, להקת הפאנק The Nips (קיצור של The Nipple Erectors, ובלשון הקודש – "זוקפי הפטמות").

בתחילת שנות השמונים (1982) הקים את הפוגס, קיצור של Pogue Mahon, כך בגאלית, ובאנגלית פשוטה – “Kiss my ass”. בפוגס שילב בשורשים הפנקיסטים שלו מוטיבים איריים מובהקים, הן מן הבחינה המוזיקלית והן בתכנים. לעתים קרובות גם מצא לנכון לתת ביטוי להיבטים הפוליטיים של התרבות האירית, בעוצמות שונות, והמציא את הסגנון המיוחד של הפוגס.

ב-1991 הפוגס העיפו אותו בשל התנהגות לא אמינה ולא מקצועית, שנבעה בעיקר משימוש מופרז באלכוהול ובסמים. הוא לא הגיע להופעות, ואף גרם נזק לקידום מכירות האלבום Hell's Ditch שיצא ב-1990, בהפקת ג'ו סטרומר מהקלאש (מעריצים סיפרו שבאותה תקופה, למרות האכזבה מכך שלא הגיע להופעה, תמיד כל כך שמחו לשמוע שהוא עדיין חי, ולכן סלחו לו מיד).

שם התקליט Hell's Ditch יכול גם הוא להעיד על האמביבלנטיות של שיין מקגואן אל מול החוק והרשויות. שם האלבום הוא מחווה לסופר ולמחזאי הצרפתי, Jean Genet , שבילה כמה תקופות בכלא, ושם בעצם החל לכתוב, וגם הפך לאקטיביסט פוליטי. בדיעבד הפך גם למודל אמיתי לשיין שלנו, שפשוט היה קצת שיכור מדי מכדי להנהיג את המרד באופן פעיל.

הרישום הפלילי של מקגואן לא מרשים במיוחד, ואופייני לג'אנקיס פרועים כמוהו. בדצמבר -1997 נעצר בהופעה בליברפול, אחרי שזרק סטנד של מיקרופון על הקהל, ופצע מעריץ. הוא נלקח לתחנת המשטרה ושוחרר בערבות. היו לו גם תקריות עם קהל שלא נגמרו ברישום פלילי, כמו למשל כאשר

ב-2002 , על כסא גלגלים עם רגל שבורה, הופיע כל כך מסומם, עד שהקיא על יושבי השורות הראשונות בקהל. מתישהו גם נעצר אחרי ש"נפל" על גברת אחת והחפצים שלה, הואשם בתקיפה, ונאלץ לבחור בין ריצוי מאסר לבילוי במוסד שיקומי, עד שיוכיח שהוא שוב בשליטה, חוויה שאפשר לשמוע בשיר Gods”“St. John of . המעצר הכי מתוקשר שלו היה ב-1999 (ולא ב-2001 כמו שכתוב בויקיפדיה!) כשנעצר על שימוש בהרואין אחרי שחברה קרובה ונשמה טהורה, שינייד או'קונור, דיווחה עליו לרשויות, לטענתה, מרוב דאגה לשלומו ובריאותו. אני לא בטוחה שהוא העריך כל כך את המחווה, אבל אם שינייד חברה שלך, נראה לי שכל השאר בטל בששים…

היום שיין מקגואן נראה רע, ממש רע, לא מדבר ברור, וכולו פרסומת מהלכת לנזקי האלכוהול והסמים. אבל מי שמסוגל להקשיב לו, ולהבין מה הוא אומר, יגלה נפש מורכבת, עמוקה, מלומדת ומיוסרת, שהסתבכה קצת בין הקווים המקושקשים, אבל בעבורנו יצרה ציור חדש, מורכב וצבעוני.

אני יודעת, הייתי צריכה לבחור את אחד השירים הפרועים שלו, כמו Streams of Whiskey, שנכתב על המשורר וחבר ה-IRA – Brendan Behan, או If I Should Fall from Grace with God, שיר פרוע כמו שיין, שרק אם מקשיבים לו מבינים שהמלים שלו לגמרי אובדניות. אני בחרתי דווקא את השיר של הפוגס שאני הכי אוהבת, מהאלבום Hell's Ditch – summer in siam. בשיר הזה, רק 4 שורות שחוזרות על עצמן שוב ושוב במן רפטטיביות מהפנטת, יושב שיין בודד ושמוט כתפיים באמצע ספק חלום ספק הזיה תאילנדית, ושר בעבורי שיר שכולו חוויה אקזיסטנציאליסטית אינסופית, שבשבילו, כך נראה, היא כבר לגמרי אבודה.

http://www.youtube.com/watch?v=Em3ZlHZOUPo