פותחים את שבוע '

פותחים את שבוע "וואן היט וונדרס" עם תומר ועם אלבום גדול של זמרת ענקית…
תומר:
לפני שניגשתי ל"מטלה" השבועית שלי חשבתי לעצמי רגע, אנחנו מדברים פה על להקות שהוציאו רק אלבום אחד ונעלמו כליל? על מאסטר-פיס מטורף שאחריו או לפניו יצא בעיקר זבל? ואז פשוט חיברתי הכל ביחד, המחשבות הסתדרו והבנתי שהכל חוקי.
אז עכשיו הכל טוב.

האלבום הזה מפתיע אותי כל פעם מחדש, מעבר לתרומה העצומה שנתנה, ומאמין שעוד תתן לוריין היל לעולם המוזיקה, מעבר לכישרון המפוצץ וזה שהיא אחת הנשים היפות בעולם- אני שואל את עצמי- איך היא הוציאה אך ורק אלבום אחד? היל כתבה בעניין בבלוג שלה שהיא רצתה להתרחק מתעשיית המוזיקה המסוכנת ומהחיים הרובוטיים שלנו ולייצר למשפחה שלה סביבה לא רעילה ולא מעורערת. לא משנה מה הסיבה, מה שאני יודע זה שאני שומע מוזיקה טובה, וסולח גם על החד-פעמיות.

הפוג'יז כבר הוציאו את "The Score" שלהם, ולוריין היל בהחלט לא הייתה אלמונית שפתאום פרצה לתודעה באופן מפתיע, כבר שם היה מורגש שחותמה כאן להישאר. ואכן, שנתיים אחר כך מציגה לנו לוריין אלבום בכורה יפהפה וגם חשוב. שנות התשעים שייכות להמון ז'אנרים- אלטרנטיב, גראנג', בריט פופ ועוד משהו – ההיפ-הופראפ כנראה הכי טוב שטעמנו. והשנים כבר מאוחרות, סוף שנות התשעים ונדמה ששמענו כבר הכל, והנה, הפופ המסריח של בריטני ספירס דופק בדלת ומאיים להכנס. ולוריין? היא עסוקה בלתת לנו אלבום אחד, אלבום בכורה שמורכב מכל מרכיב חיוני של מוזיקה שחורה מהעבר וההווה- סול וFאנק והיפ הופ מובאים לרתיחה.
האלבום זז כל הזמן ואני איתו, מניע את הראש ב-Final Hour וזז מצד לצד כשאני נזכר בקליפ של Doo Wop (That Thing) , עם המקצב הישן והחדש הטוב והכיף.

קולומבוס הזכיר פה לא מזמן את התקופה שהיינו משאילים דיסקים אחד לשני. לי לא היה את הדיסק, ולחבר שלא אזכיר את שמו (יא מניאק) כן היה, ולא משנה כמה התחננתי, הדיסק נשאר אצלו (יא מניאק). האלבום הזה מייצג בשבילי את התקופה שבאמת היינו הולכים לחברים לשמוע דיסקים ויושבים מול MTV בשביל לחכות לשיר. פאקינג נוסטלגיה. ונוסטלגיה באלבום הזה זה שירלהיט שבשבילי היה האחד והיחיד, Everything Is Everything שמודה, אני עדיין מתרגש בכל גופי כשאני שומע ורואה אותו. בקליפ זה העיתון שהמחט קורעת בול באמצע המילה War, זה הסקראצ' שמעיף את השוטר, זה האנשים, זו ניו יורק וזו לוריין היל.

בין 1998 ל-1999 האלבום מכר בכל העולם בצורה היסטרית והופיע כמעט בכל מצעד אפשרי בכל מדינה אפשרית, הוא אלבום ההיפ הופ הראשון שזכה בגראמי בתור "האלבום הכי טוב של השנה"(חוץ מעוד ארבעה פסלונים באותה שנה), אבל לא נזקוף את זה לרעתו.
לשמחתי הרבה לא מדובר פה בשנה של תהילת עולם ואז ירידה עמוקה למצולות, מדובר פה בדבר שהוא חד-פעמי ובעיקר על-זמני…