מאז שהתוודעתי לל

מאז שהתוודעתי ללהקה הזו, תמיד היתה בי השאלה- למה לקרוא ללהקה שלך, "להקת המיתרים המדהימה"? האם זו יומרנות? האם זה שם שנבחר כלאחר יד? האם זה מקרה של בטחון יתר ברמת הנגינה של החברים? בכל מקרה, זה פשוט נכון. ה"incredible string band" היא אחד הדברים שנוצצים הכי בוהק בנוף האיזוטריה הבריטי של שנות ה-60.

הטריו הראשוני של הלהקה הורכב ממייק הרון, רובין וויליאמסון וקלייב פאלמר. כולם מסקוטלנד הירוקה והקרה.
כשאלקטרה רקורדס האמריקאית(שהוציאה אלבומים בין היתר ל"לאב", ה"דלתות", ה"סטוג'ס" וטים באקלי) החליטה לפתוח אגף בריטי היא שלחה נציג שלה להסתובב במועדונים נחשבים בממלכה. כשהוא פגש ערב אחד את הטריו בעל אלף המיתרים, הוא ביקש לשמוע דמו. מה שהוא קיבל היה ברובו שירים אנגליים וקלטיים מסורתיים ועוד שני שירים מקוריים. דווקא השניים האלה תפסו אותו יותר מהכל והוא הודיע לחברים שהוא רוצה להקליט אותם.

מי שמכיר את האלבומים הבאים של הלהקה, יודע שאלבום הבכורה שלהם מ-66' הוא האלבום הכי "פשוט" שלהם. בהמשך, החברים, גם המקוריים וגם המתחלפים יחפשו כל הזמן צלילים חדשים והשפעות מקוריות(עוד באותה שנה וויליאמסון נוסע ללמוד מוזיקה במרוקו ופאלמר באפגניסטן). דווקא כאן אפשר לתפוס אותם בצורתם הראשונית והבוסרית ביותר. הנגינה לא תמיד מדוייקת, השירה לא תמיד יושבת במקום הנכון, אבל זה כל כך יפה.

יש כאן 16 שירים, רובם קצרים ברוח התקופה. חלקם נשמעים בני מאות שנים, חלקם נשמעים רעננים עד היום. חלקם בריטים מסורתיים, חלקם נוגעים בשורשים של הפולק והבלוז האמריקאי.
וכולם חיים ביחד כאילו נולדו מתוך אותה ליבה של נגינת מיתרים עתיקה המשותפת לכל מקום, תרבות וזמן.
וויליאמסון מנגן על כינור, מנדולינה, גיטרה ומשרוקית, פאלמר על באנג'ו וגיטרה והרון על גיטרה וגם שר.

אז נכון שבאלבומים הבאים ההרכב יהפוך ליותר ויותר הזוי, ידע בעצבים החשופים של הפסיכדליה המתפתחת ואפילו יחבר את תזמורת המיתרים לחשמל, אבל האזנה לאלבום הזה היא הזדמנות לחזור בזמן למקום פשוט, שליו ונעים יותר.
לא מעט אמנים הצהירו על ההשפעה הגדולה שהיתה ללהקה על המוזיקה שלהם, ביניהם דבנדרה בנהרט, ה"אנימל קולקטיב", ה"סטרואבס", ג'והנה ניוסום ואחרים…
אז תנו שמיעה, עצמו עיניים ותטיילו במרחבים הפתוחים בהם המוזיקה הנהדרת הזו נוצרה. לא סתם קוראים להם "להקת המיתרים המדהימה"…