שישי בערב שייך לאיש הבלוז שלנו ערן ולפינה הקבועה שלו. השבוע הוא לא כאן אז הבאנו את ידידנו אורי מהבלוג הנפלא @ten to butter blood voodoo למלא את מקומו ולספר לכם על ניינטיז בריטי שהוא מאוד אוהב…
אורי:
בתחילת שנות ה-90' בעיר גלזגו, סקוטלנד קמה להקה שנקראת ה-"Teenage Fanclub" שלאו דווקא יושבת אחד לאחד עם הסאונד של הרוק הבריטי, או הבריט פופ או איך שלא תקראו לזה.
הם מהלהקות היותר טובות שיצאו מבריטניה מאז שנות ה-90 ואחת הלהקות האהובות עלי עד היום.
הפאנקלאב הם בעצם סוג של הדור החדש של להקות הפאוור פופ, אלה שהלכו בשבילים שסללו Big Star שני עשורים לפני כן.
הם מזגזגים להם בין מסכי גיטרות מלוכלכים שמזכירים את החומרים המנסרים של ניל יאנג והקרייזי הורס ומצד שני שירי פופ למהדרין עטופים בהרמוניות נהדרות וגיטרות סטייל אלכס צ'ילטון.
את הערצתם לביג סטאר הנציחו אפילו באלבום מ-93' שנקרא Thirteen על שם אותו שיר מאלבום הבכורה של ביג סטאר, ובשיר Gene Clark שמופיע באותו אלבום פרגנו במחווה לקלארק ולהקת הבירדז.
A Catholic Aducation , אלבום הבכורה שיצא ב1990 הוא זה שאני חוזר אליו הכי הרבה.
נכון שהם התפתחו כלהקה בחומרים שהגיעו אחר כך, אבל באלבום הזה אני מרגיש את התמצית הכי כוחנית של הלהקה הזו.
מה שכיף בפאנקלאב זה שהם לא להקה מסובכת, והם לא באו לחדש שום דבר. לכן אין יותר מידי מילים שאוכל לומר עליהם.
הם פשוט עושים רוק גיטרות מנסר ולעיתים מתקתק, ישר ולעניין בלי התחכמויות. כמיטב המסורת של פאפא יאנג.
עוד מומלצים:
Bandwagonesque – לקחו את הרעש של אלבום הבכורה שלב אחד קדימה. נחשב גם לאחד מאלבומי הניינטיז המכוננים.
Thirteen – אלבום ביניים מצויין וקצת פחות רועש מהאלבומים הקודמים, הכי טוב שלהם לדעתי אחרי אלבום הבכורה.
– Grand Prix שיא הפאוור פופ, אלבום ששנאתי בפעמים הראשונות ונזנח. אחרי תקופה הגעתי אליו שוב למדתי לאהוב אותו. יכול לעצבן אבל גם יכול לגדול עליכם. קחו טעימה…
האלבום השלם:
COMMENTS