Homeשבוע ניינטיז בריטי

ממשיכים עם הניינ

ממשיכים עם הניינטיז הבריטי ועם תומר שאפשר לראות שהיה לו כיף במיוחד לכתוב את הפוסט השבועי שלו…
תומר:
עוד חודש בדיוק אני בן 30. זה אומר שנולדתי בשנות ה-80 המוקדמות, שנים לא קלות מוזיקלית אבל למזלי הייתי מספיק קטנטן בשביל לשכוח אותן ולהתחיל את הרומן שלי עם המוזיקה בשנות ה-90. עשור מבטיח(ומקיים) של מוזיקה טובה. פשוט מוזיקה טובה.

בהעדר יוטיובים, פייסבוקים ושאר פלאי טכנולוגיה אנשים אשכרה היו צריכים ללכת לחנויות שמוכרות דברים סקסיים כאלה שנקראים דיסקים להשביע את רעבונם ההולך וגובר.

תמיד התייחסתי לאנגליה כבירת המוזיקה העולמית וכמו שציין ידידי הטוב מרדכי(אבל בסדר ההפוך) אנגליה כבר סיפקה לנו את גדולי המוזיקאים כבר לפני 40 שנה. אבל זה לא הספיק כנראה ובאנגליה של שנות ה-90 הווייב באוויר היה חד משמעי, המוזיקה המשובחת שהמקום הזה יודע לעשות חוזרת ובגדול!

ליאם האול, קית פלינט ומקסים ראילטי או בקיצור – הפרודיג'י הם חלק מהותי מנושאי הבשורה. שלושה אלבומים יצאו להם בשנות התשעים ונחשו מה? לא רק ששלושתם מעולים, אלא שאפשר לראות בצורה הטובה ביותר את ההתפחות והשינוי המוזיקלי שלהם עם השנים. ב-92' זה התחיל עם "Experience" שלימים הפך להיות אבן דרך ברייב הבריטי המתפתח, אלבום שיכול להרקיד כל אחד ואף לגרום לו להרגיש טוב עם זה(ואני דוגמא חיה לזה). הפרודיג'י פותחים חזק את שנות התשעים יחד עם אמנים כמו אפקס טווין ונותנים לרחבת הריקודים את הביט הזה שהיה חסר לה.

שנתיים מאוחר יותר ו- "Music for the Jilted Generation" פוקח את עיניו ועושה צעדים ראשונים לתוך עולם הרייב שמתחיל אט אט להכנס למיינסטירם ובשביל פרודיג'י האבא הגאה, מיינסטרים לא הכי בא בחשבון. אז הביטים מתחזקים, הג'אנגל נכנס והעטיפה המגניבה שנותנת לדמיון להשתולל הם המדע המדויק שנכנס חזק למסיבות המחתרתיות ולסצנת האנדרגראונד המשובחת שהייתה באנגליה ואט אט חילחלה לעולם כולו.

אבל גולת הכותרת של הפרודיג'י זה "The Fat of the Land" שיצא ב-97' וסימל מעבר חד ביותר במוזיקה של החבר'ה האלה שהכרנו עד אז. קצת יותר כבד, קצת יותר מופק עם אלמנטים אינדסטריאליים שמעיפים את התחת תרתי משמע.
האלבום הזה בשבילי זה לחכות מול ה-MTV עד 2 לפנות בוקר כדי לשמוע(ולראות) את "Smack My Bitch Up". זה לא להבין, ממש לא להבין איך עושים מוזיקה כזאת והכי חשוב – בזכות האלבום הזה באמת הייתה פה "סצנה". לא הייתה באותה תקופה חנות מוזיקה נחשבת שלא החזיקה את השלט הכל כך גאוני – "No. We Don't Have The New Prodigy LP" ואפילו הטירוף "האמריקאי" של לפתוח את החנות באמצע הלילה כדי למכור את הדיסק, אגדה שקרתה באמת בחנות ירושלמית קטנה שפתחה את שעריה בחצות כדי למכור את הדיסק כאשר תורים של אנשים מלאי ציפייה מחכים לרכוש את האוצר הזה ואפילו לקבל איתו פוסטר מתנה. לא פלא שהאלבום נכנס לספר שיאי גינס כאלבום שמכר הכי הרבה הכי מהר.

אני כבר חזרתי לילדות, נתראה שם…

[youtube=http://www.youtube.com/verify_controversy?next_url=/watch%3Fv%3DWvDt57Dr_WY%26bpctr%3D1363022010]

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0