שחר מספרת לנו סיפורים מרתקים בשבועות האחרונים. הנה היא עם פוסט מעולה נוסף, הפעם על מרחב אורבני מוכר לכולנו…

שחר:
דיסקליימר: הכותבת התגוררה בירושלים במשך 3 שנים נהדרות ואוהבת את שתי הערים, מתגעגעת לאחת כשהיא בשנייה ולהפך.

"הדבר שמאפיין את הנובו תל-אביבי הוא, בראש ובראשונה, העובדה שהוא אינו בהכרח יליד תל-אביב, אלא משתמש בה לצרכיו האישיים. המונח 'תל-אביבי' הומר במאפיין 'גר בת"א'", דוד אבידן.

דוד אבידן נולד ומת בחֹסר-כל בתל-אביב. כמו גם אלכסנדר פן,עליו כתבתי בפוסט הקודם, הוא מזוהה עם העיר הזו אותה תיארה כ"מרכז הלימודים, הספרות והאמנות, התיאטרון והקולנוע בישראל". אבידן תיאר בשנת 92' את התל-אביבי החדש (או אולי היה מעדיף לקרוא להם היום: תלָביבי בשל חיבתו הגדולה להיברידיזציה של מילים) כאחד אשר לא בא לבלות בעיר, אבל מוצא את עצמו במערבולת בתוך ארץ אפשרויות הבילוי הבלתי נגמרות. אני חושבת שבכך חסך אבידן מועקה להרבה נובו תל-אביבים שגרים איתי ברחוב וחשו בדיסוננס קוגנטיבי כשנשאלו למוצאם האמיתי.

לא מפתיע ששלומי שבן בחר לשבץ שיר של אבידן באלבומו "עיר". הוא, כמו אבידן, דווקא איננו נובו תל-אביבי, אלא תל-אביבי מבטן ומלידה; אכן זן נדיר במחוזותינו. מתוך 'בעיות אישיות':

"בא האור הסופי וסלק כל ספק
והותיר רק את בית הקולנוע לבן ולוהט בשמש
ומי שיש לו עדיין מה להסתיר בל יראה בשמש
ומי שאוהב בל יעלה אל העיר."

על עטיפת אלבומו הראשון חסר-השם מתנוסס מסלולו של קו 5. אני לא מסוגלת שלא לזמזם את השורה "קו 5 דרומה, האהבה שלך מוכרת תקליטים. העיר הזו, היא לא קטנה לה, רק קצת לוחצת בצדדים" כשאני חוצה את אלנבי. בשישי בצהריים כשעמוס ברחובות ובשישי בלילה כשרועש, אני הופכת בדעתי: "עכשיו תביט בשקדיה, בפרח לוע הארי, עכשיו תריח את זה, עכשיו תגיד לי ש… זה לא יותר בריא".

כמו אבידן, שלומי שבן אוהב-שונא את העיר הזו עם "הקנטינה והכל"; הוא לא מתגעגע ולא לא-מתגעגע. הוא כותב עליה בחלק מהשירים כאילו היא יכולה להיות כל עיר, עיר של אהבה נכזבת, עיר של בכי תמרורים, אבל אז אנחנו מגלים שבעצם אין שום אלטרנטיבה ואולי בעצם תל-אביב היא היא היחידה. אני נשבע.

"עברנו לצפון ואנחנו לא מתגעגעים 
שואלים אותנו אם אנחנו משתגעים 
ממש לא משתגעים 
כל פעם שאתם באים 
זה לא יותר מסקרנות 
רגש ישן שמתעורר כמו שזה בא 
זה כבר עובר 
לא, זה ממש לא ברצינות"