שישי בערב הגיע ואתם יודעים מה זה אומר, אדמו"ר הבלוז שלנו והחזן לענייני אמריקה על הספינה, ערן, בפוסט על אחד האמנים האמריקאים הכי מעניינים ומגוונים שאפשר למצוא…
ערן:
ריי קודר עשה כל כך הרבה במוזיקה האמריקאית, שקשה להחליט מאיפה להתחיל לספר את הסיפור שלו.
כנגן אולפן, גיטרת הסלייד המפורסמת שלו עיטרה בין היתר את אלבומיהם של הרולינג סטונס, רנדי ניומן, קפטן ביפהארט וליטל פיט (ועשרות אחרים…). ככותב פסי-קול הקרדיט שלו כמעט בלתי נגמר, כשזכור בעיקר הסאונדטרק ל"פאריס, טקסס" של וים ונדרס. הוא גם יזם והפיק את האלבום "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" עם מוזיקאים קובנים, התנסה במוזיקה אפריקאית ושיתף פעולה עם עלי פרקה-טורה הענק ממאלי, ובכלל – שיתף פעולה עם סוללה ארוכה של מוזיקאים מעולמות ומסגנונות שונים ברמה שקצרה היריעה מלפרט.

אלא שמעל כל אלה – ולאיש עד היום לא ברור איך הוא הספיק כל כך הרבה – מתנשאת קריירת הסולו של קודר. מדובר באמן כל כך מגוון, עד שלפעמים קשה להאמין שכל העולמות האלה מתכנסים אצל יוצר אחד. מבחינה אינסטרומנטלית הוא נחשב לאשף כלי מיתר מסורתיים, בעיקר בזכות הנגינה המושלמת על גיטרת סלייד (אקוסטית וחשמלית) ועל מנדולינה, שהפכה אותו לאיש העסוק ביותר בסביבה. קודר גילה עניין רב, בעיקר בתחילת דרכו, במוזיקת השורשים האמריקאים, ובין היתר נגע בפולק, בבלוז, בגוספל ובקאנטרי. אלבומי תחילת הדרך שלו (שנות ה-70 המוקדמות) מומלצים במיוחד למי שמחפש מוזיקת שורשים עדינה, עמוקה ומבוצעת לעילא.

בשנת 71', אחרי שנים של שיתופי פעולה וכשמאחוריו אלבום בכורה מצליח, יצא אלבום הסולו השני של קודר, Into the Purple Valley. האלבום מגולל את סיפורם של אמריקאים פשוטי-עם בתקופת "קערת האבק" (The Dust Bowl) בשנות ה-30, תקופה סוערת (תרתי משמע) של סופות אבק שהשתוללו באמריקה והותירו מיליונים מחוסרי קורת גג. רובו מורכב מקאברים שמספרים, כל אחד בדרכו, על מה שקרה באמריקה באותה תקופה מבחינה חברתית ומוזיקלית. יש שם סיפורים על פורעי חוק כמו בילי הילד ומאבקו בשריף פט גארט, אגדות על אזרחים שלוקחים את החוק לידיהם (vigilantes), סיפור קצר ויפה על רוזוולט וביקורו בטרינידד, ובכלל, על כל האלבום שורה אווירת התקופה – תקופה של כאוס חברתי, של מעט כסף והרבה קומבינות, של הרבה ייאוש וקצת-קצת תקווה בסוף. חובה לחובבי סיפורים על אמריקה הישנה והלא כל-כך טובה…
שבת שלום מקולומבוס…