ממשיכים בשבוע הסיפורים שלנו והיום פוסט אורח של מאור המתמקד בכותב סיפורים מופלא במיוחד ועל הדרך בה שינה את חייו…
מאור:
במהלך נעוריי נדדתי בין אינספור להקות ,זמרים, אמנים.
החל בסיסטם אוף א דאון ועד לעמיר בניון ושולי רנד.
בין כולם פשפשתי וגיששתי נרחבות ונמרצות ואף התעכבתי לתקופות לא מבוטלות. אבל אף אחד לא הצליח להיאחז לי בתודעה.
את טאונס ואן זאנדט שמעתי לראשונה בקאבר שביצע לשיר של הרולינג סטונס בשם "Dead Flowers". את הקאבר שמעתי בסוף הסרט ביג ליבובסקי.
האירוניה בסיפור היא שבשמיעה הראשונה שלי את טאונס, יצא לי להאזין דווקא לקאבר אותו ביצע, בעוד שהפלאים עליהם אחראי טאונס דווקא טמונים בכתיבתו וביצירתו המקורית.
כבר אז ידעתי , למרות שהיה זה קאבר, שזה האמן בו אני רוצה להיאחז. לא ידעתי מה צופן לי המסע, אבל הייתי דרוך ומוכן נפשית ופיזית וניסיתי להיראות לא מתרגש.
ההתחלה הייתה עיקשת ומתאמצת. הייתי יושב לתומי מול המחשב כשלראשי אוזניות, מריץ שירים של טאונס ופותח עמודי ליריקה של השיר. לא מוותר על אף מילה. לא מוותר על אף ביטוי. רוצה לרדת לסוף דעתו. להבין מה הוא מנסה להגיד לי.
זה התחיל בשירים היותר "קליטים" שלו. קשה להגיד על טאונס כאמן שהוא קליט, ובטח על שיריו. אבל כשמייחסים את השירים הבאים למגוון העמוק והקודר שחיכה לי בין התווים בהמשך, אפשר לעשות את ההפרדה הזו.
בין השירים היותר בולטים שלו נכללים : Pancho and Lefty , Flying Shoes , Waiting Around to Die וכמה בודדים נוספים.
הרגשתי עילוי. הרגשתי שמשהו אחר נכנס לגוף שלי. המוח מתחיל לעבוד שעות נוספות והרגש מתעורר. קשה להגיד עוד שהבנתי מה מצפה לי.
המשכתי והמשכתי ובהדרגה ירדתי לעומק. ההרגשה היא כמו לרדת לתוך באר בלי לדעת מה מצפה לך שם למטה, כל מה שאני יודע זה שהכל הופך עמוק וחשוך יותר. פחות וודאי, פחות מתחייב.
המשכתי לשירים שלא דיברו בשום צורה לצד המוזיקלי שלי. ההתחלה הייתה מלווה בהמון שיכנועים עצמיים, אך לבסוף הוא קנה אותי בליריקות הקסומות שאפיינו כל שיר ושיר שלו.
אני כותב ומנסה למעשה להיזכר בתחושות שעברו בי לפני 3-4 שנים. זה נורא קשה עד בלתי אפשרי.
ידעתי שמדובר פה במשהו באמת גדול. התחושה שלי הייתה שאני הבן אדם היחיד שמכיר אותו בעולם. אין דרך לתאר בין כמה אתרים מלאי וירוסים פשפשתי בשביל לגרד אלבום אחרי אלבום שלו.
מאמצים בלתי נלאים והקרבה טוטאלית של בריאות המחשב שלי בשביל לגלות עוד רגשות , להיתפס בהתלהבות, להתמכר לעצבות, להתרגל לחושך.
עם הזמן הצד המוזיקלי כבש אותי בלי מאמץ, והמילים ממשיכות להריץ סיפורים, הזיות, אהבות, התמכרויות.
אני יכול להגיד על טאונס שהוא מצריך המון סבלנות בשביל מי שבא מבחוץ, כמוני. הוא לא מפתה אותך מהר מדי ולא תופס אותך מבלי שתרצה. הוא נותן לך נגיעה קסומה של רגש ומשאיר בידיך את הבחירה אם להמשיך איתו בסיפור.
אחרי זמן קצר מאד בו שיריו של טאונס מחלחלים בי אט אט, הבטתי לפינת חדרי והבחנתי בגיטרה שמונחת לה שם שנה לערך.
שנה שלמה שבה אני הולך לישון יום יום ליד כלי חסר משמעות בעיני.
התשוקה באותו רגע לגעת בגיטרה, לנגן, לכתוב, לשיר הייתה מעל לכל דימיון. הלמידה הייתה קלה וההשראה סופקה כמו יבול בתקופת גשמי ברכה. הכתיבה התחילה להתפתח והשירים נפרטו במלוא הרגש והמלנכוליה.
קשה להסביר מה טאונס הכניס לתוכי. הייתה זו מעין השראה אלוהית. מעין ניסיון לתפוס את הדבר הזה ששיחרר לנו טאונס במותו.
כל שיר ושיר פרי עפרונותיי היה בהשראת הגדול מכולם. הניסיון להידמות למשהו כל כך נערץ מעצם היותו מחלחל בתוכנו, היה הקו המנחה שלי.
לא היה ניתן להסביר ולתאר במילים את הרגשות שהועברו לי דרכו. רגשות שבאמת לא המציאו להם שם, רק כי כל כך מעט זכו במגע שלהם.
עכשיו אחרי הרבה זמן, כ-4 שנים מאז התחלתי להאזין לטאונס, ואחרי שכבר המשכתי לי הלאה לעבר האוונגרד והקרימזון ואחרים, אני עדיין מודה שטאונס לא מניח לי. אני עדיין כבול חזק בשירים שלו ועדיין עבד לכישרון העצוב הזה שהאפיל עליי.
עדיין לא יכול להרדם בלי להזכר בו , עדיין מנסה להידמות לו בכל דרך.
בעודי מנסה לקרב את טאונס אליי , אני לאט לאט מתחיל להבין שהוא רק מתרחק. השירים שלו מתחילים לגעת יותר בראש מאשר בלב , והזיכרון ממנו בעיקר צובט.
טאונס עבר איתי את התקופות הכי קשות של חיי.
טאונס נתן לי חיים, וכמעט גם לקח לי אותם.
"I don't know too much for true ,
But my heart knows how to pound
My legs know how to love someone
My voice knows how to sound
http://www.youtube.com/watch?v=dupY3Z_LPLo
COMMENTS