Homeשישי ובלוזשבוע הקדימו את זמנם

אז אם על מורדי של

אז אם על מורדי שלנו אמרנו לפני יומיים שהוא הקדים את זמנו, הנה מישהו שכנראה היה מרגיש יותר בנוח אם היה נולד בדלתא של המיסיסיפי בתחילת המאה שעברה. דהיינו, איחר את זמנו.
בקיצור, "שישי ובלוז"…
ערן:
בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, אי שם בדרום של ארצות הברית, לא היו אולמות הופעה גדולים. גם לא היו בנמצא פסטיבלים מסחריים ענקיים, שבזכות התושייה והקומבינות של מפיקים ממולחים משכו אליהם קהל שבוי מראש של עשרות אלפי סטלנים. המוזיקאים של אז היו צריכים להתאמץ: רובם חיו כנוודים לכל דבר ועניין, טרובדורים שנדדו מעיר לעיר, מכפר לכפר ומחווה לחווה, והגיעו לכל מקום בו היה מישהו שמוכן להקשיב למוזיקה שלהם ולשלם על כך פרוטה או שתיים. הם היו צריכים להוכיח את עצמם בכל יום, בכל הופעה ובכל שיר מחדש, ולצורך כך חלקם הגדול גם היו מנגנים בפינות רחוב, מקווים לצוד את עיניהם (ואת כיסם) של העוברים והשבים.

למרות שזו הייתה המציאות של אז, היה אחד, צ'ארלי פאטון שמו, שלא ענה לקריטריונים האלה, ולא היה אחד מאותם קבצנים-נוודים. פאטון היה הכוכב הראשון אי פעם של הבלוז. הוא לא היה אחד שמסתובב מחווה לחווה ומתחנן שיקשיבו לו, אלא אמן שמרוב שהוא טוב מקבל הזמנות להופעות ויכול להחליט אם בא לו לנסוע לאותה נקודה מרוחקת ולנגן בה. למעשה, פאטון היה כוכב בעידן שעדיין לא ידעו בו מה זה כוכב. גינוני הכוכבות השטחיים כללו פרובוקטיביות במוזיקה ובהתנהלות בכלל, גיטרה מקושטת ומזוודת נסיעות, לבוש מהודר, אישה בכל זרוע, וכמובן גמיעה של כמויות אדירות של אלכוהול וסיגריות.

גם מוזיקלית פאטון הוא היה אחד הכוכבים הראשונים של הבלוז, ושל המוזיקה הפופולארית בכלל. את התקליטים שלו (פונוגראפים, אם לדייק) שמעו בכל הדרום – וזה הישג יוצא דופן בעידן שבו היה נדיר מאד להצליח להקליט, ועוד יותר נדיר שאנשים אשכרה יקנו את התקליטים שלך. למרות שלא היה הראשון להקליט מוזיקה, וגם לא הראשון שעשה דלתא בלוז סוער ואינטנסיבי, פאטון היה למעשה הסלבריטי הראשון של הבלוז. ולא בכדי.

למרות שהיה איש קטן מימדים מבחינה פיזית, דבר מזה לא ניכר במוזיקה שלו. הקול דמוי החצץ, בעקבות גנטיקה נכונה וכמובן שנים של עישון ושתייה, והשירה האנרגטית ורבת העוצמה הם האבות המוזיקליים של האוולין וולף, טום ווייטס, קפטן ביפהארט ויתר זעקנים-צרודים מסוגם. נגינת הסלייד הגסה-אך-עם-זאת-איכשהו-מדויקת – למעשה הפעם הראשונה בה מישהו שם את המנגינות הגסות והמפוזרות של הדרום בתוך תבניות ברורות של בלוז – גם היא קנתה לה אחיזה בעולם הבלוז של אז, עם ממשיכים כמו ג'ון לי הוקר, סאן האוס, רוברט ג'ונסון ושאר אבות-רוקנרול מסוגם.

מעבר להשפעות המוזיקליות הברורות, לפאטון גם היה חלק גדול בפופולריזציה של המוזיקה ובהפיכתה מתחביב שולי למופע בידור מרכזי. יש שמשווים אותו, במהלך אנכרוניסטי ומגוחך אך מעניין, להנדריקס של אותה תקופה: אדם שלקח את העניין הזה של לנגן ולשיר צעד אחד קדימה, הצליח למגנט אליו את קהל ההמונים ולהפוך את המוזיקה שלו – למעשה את הנשמה שלו – למוצר להמונים. אומרים שלראות אותו בפעם הראשונה בהופעה היה יכול להכניס בן אדם להלם רגשי: שנייה אחת הוא רציני ומפחיד, שר כמו שד על הלב השבור שלו או ממלמל איזה שיר דת עמוק; ושנייה אחרי זה הוא קורע אותך מצחוק עם איזו בדיחה או סיפור על עצמו. בכל מקרה, לא יכולת להוריד ממנו את העיניים.

מצורפים שני קטעים של פאטון. ההקלטות לא באיכות מזהירה, והמוזיקה עשויה להיות מעט "כבדה" למי שאינו מורגל בבלוז מהסוג הזה ומהתקופה הזו. אבל לא צריך יותר מכמה שניות של האזנה לצ'ארלי פאטון כדי להבין איך הכל התחיל, ולמה אנחנו אוהבים מוזיקה – כשהיא אותנטית – יותר מכל דבר אחר.

http://www.youtube.com/watch?v=uhr-JdKh5RQ

 

Newer Post
Older Post
WORDPRESS: 0
DISQUS: 2