פוסט אורח ראשון לשבוע הקדימו את זמנם. במקרה הזה אורחת, לא במקרה היא כבר אורחת די קבועה…
שחר:
כשאני חושבת על אמנים ישראליים שהקדימו את זמנם – הראשון שעולה לי לראש הוא אביתר בנאי. אחר-כך עולה יונה וולך. דווקא הכותבים הם אלה שמבחינתי סוללים את הדרך. אפשר לדמות את זה לפרק הראשון של "מראה שחורה" (אם לא ראיתם – רוצו. כבר התחילה עונה 2) – נוגעים פתאום בנושא, או אומרים משהו בצורה מסוימת שלא נהגתה קודם וכל תפיסת העולם שלך משתנה וחלק מהיצירה היא המטא-יצירה,: מה שאתה חושב עליה, אומר עליה, מתווכח עליה, חי אותה. בין היתר: "אמן תשארי לבד לנצח" בתיאטרון הרוסי של אביתר או "תותים תותים, מי רוצה תותים" של וולך אשר מצאה לנכון להקריאו מול תלמידי בית-ספר בשנות ה-70' (קטע די היסטרי).
אבל (!!!) גם ה-G# בבית הראשון של "שמח שבאת" (שדווקא האבא שלו הוא צח דרורי) הוא מבחינתי פורץ דרך. אז בחרתי להקשות על עצמי ולכתוב על קבוצה שפרצה את הדרך לא במילים וברעיונות, אלא דווקא מוזיקלית. אולי הרעיון פורץ הדרך הוא לייבא, בשיא תקופת הפטריוטיות הישראלית ושירי המלחמות, רוק לועזי ובועט לארץ. הצ'רצ'ילים, בהשוואה ללהקות שפעלו באותן השנים באירופה, אכן לא היו חדשניים במיוחד. הם ספתחו את דיפ פרפל בהופעה, וזה די ניכר. הם שאבו את הרעיונות שלהם מהסטונס, מהביטלס, ואף הקליטו כמה מהשירים של עמיתיהם למקצוע.
הצ'רצ'ילים נקרעו בין הישראליות שלהם לאוניברסאליות של המוזיקה אותה הם יצרו. לראיה, ההרכב הראשון הוחלף בשל התגייסותם של יצחק קלפטר וסלווין ליפשיץ. כמו כן, לאורך כל הדרך ההרכב חיבר בין צברים לעולים. למרות השירה בלעז (השם ישמור), באלבומם הראשון הם חיברו בין כלים מזרחיים למערביים. לקראת התפרקותם הם שימשו כלהקתו של הישראלי הבלתי-מעורער, אריק איינשטיין (גבריאלוב המשיך לייצר לחנים על-זמניים לאיינשטיין גם לאחר התפרקות הלהקה זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים). כשנסעו לסיבוב הופעות באירופה, שינו את שמם ל-Jericho Jones מחשש לפגוע ברגשות הבריטים.
אני חושבת שביטוי לקרע הזה אפשר למצוא גם בקטע הבא. בשנת 69' הצ'רצ'ילים הצטפו לפילהרמונית והעלו מופע בשם "צ'רצ'יל סבסטיאן באך". הלהקה ניגנה קטעים קלאסיים בניצוחו של זובין מהטה. התכנית הייתה למשוך צעירים אשר נוהים אחר הקצב להתחנך על ברכי באך וסטרווינסקי.
באמת פנינה נדירה.
COMMENTS