Homeשבוע שיקגו בקולומבוס

כשמסתכלים אחורה על שנת 93', מסתבר שזו היתה שנה "לא רעה" בכלל למוזיקה העולמית. בחוף המזרחי והמערבי ההיפ הופ חוגג עם סנופ, הדוקטור, 2פאק, הרוטס, דה לה סול ואחרים, באירופה משחררים אלבומי בכורה אדירים בזה אחר זה אמנים ולהקות כמו רדיוהד, ביורק, סווייד ועוד, בסיאטל הגראנג' חוגג עם "טן" של פרל ג'ם(שאמנם יצא ב-1991 אבל הגיע לפסגת המצעדים רק שנתיים אח"כ), "In utero" של נירוונה וגם ה"סטון טמפל פיילוטס" מסאן דייגו שרוכבים על הגל. אבל מה קורה בשיקגו? לא הרבה. חוץ מדבר אחד ענק שבדיוק החליט להתפוצץ. או אולי להתרסק.

אני נזכר בימיי כספן צעיר על הספה בבית הוריי והתחנה בטלוויזיה אף פעם לא מתחלפת. שלוש אותיות שהיום כבר הפכו לגנאי התנוססו בגאווה בצדו השמאלי של המסך- MTV.
כן, היו ימים בהם היית גם רואה מוזיקה. משנן לא במודע כל תו אל מול כל שוט. ריפיט אחד ארוך של ארוסמית', פיטר גבריאל, פרל ג'ם, אנני לנוקס, מייקל ג'קסון עליו השלום ועוד ועוד מרצדים לך על הרשתית ושואבים אותך לשם אל מעבר לים. איפה שהכל נוצץ מאוד או אפל מאוד והמוזיקה מדברת בשפה שלך.

ואז יום אחד, על המסך מופיע בחור מוזר, חיוור, נראה כמו זה שהולך לירות בכל הכיתה שלו בבי"הס יום אחד, ואתה לא יודע איך לאכול אותו, אבל משהו במוזיקה, מאתגר, מושך, מתריס וגורם לך להזדהות עם משהו שאתה בכלל לא מכיר.
לבחור הזה קוראים בילי קורגן, הוא עוד יהפוך ליותר קריפי עם הזמן, אבל אתה גם תבין אותו יותר, כשקצת תתבגר.

אחרי אלבום הבכורה של ה"סמאשינג פאמפקינס", "גיש", הציפיות היו גדולות. הבעיה היתה שהיו הרבה בעיות, קורגן חווה משבר כתיבה ונכנס לדיכאון, המתופף ג'ימי צ'יימברלין הסתבך בציפורניו של ההרואין, ובנוסף נוצרו חיכוכים קשים בתוך הלהקה. מתוך כל הבלאגן הזה לכאורה, נולדה התשובה המוחצת של שיקגו למרד של סיאטל.

"חלומות סיאמיים" אולי נשמע לאנשים מסויימים כמו משהו קרוב לגראנג'י אבל בניגוד לנירוונה ופרל ג'ם ששאבו את ההשראה שלהם מפאנק-רוק מוקדם, קורגן והדלעות שלו לקחו את שלהם מגיבורי גיטרה וגלאם, כמו גם מלהקות של רוק מתקדם. וזה עבד. יש אחידות גדולה באלבום הזה, יש גדולה בדרמה שהוא מייצר, בייחודיות של החיפוש האלטרנטיבי אחרי הרוק החדש.

כמו שאמרנו, אלה היו ימים בהם למוזיקה טובה היה מקום של כבוד במיינסטרים וארבעת השירים שנבחרו לצאת כסינגלים הצליחו מעל המצופה. האלבום עצמו מכר יותר מארבעה מיליון עותקים ומיצב את הדלעות כאחת הלהקות החשובות של התקופה. רוכבים על ההצלחה של ה"סיאמיים" הם יוציאו שנתיים אח"כ את "Mellon Collie and the Infinite Sadness" המצויין ואז את "Adore" שגם בו כמה רגעים יפים, אבל מבחינתי זה תמיד יהיה האלבום השני שלהם שבאמת היה הפנינה שעמדה במבחן הזמן והפכה לאחד האלבומים המשפיעים של שנות ה-90, ומשהו שהעיר שיקגו יכולה להתגאות בו.

אם אתם עדיין לא מכירים, זה בדיוק הזמן לחזור לשנת 93', ולפגוש את הבחור המוזר הזה עם האוטו גלידה…

 

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0