הקפטן 0 21/01/2013

ההגדרה של מוזיקה לנסיעה היא דבר חמקמק ואישי שמשתנה לפי המאזין, החברה, אורך הנסיעה ותוואי השטח. כמובן שיש את הדברים הקלאסיים לנסיעות, קרידנס, קאנד היט, קאנטרי ג'ו ועוד בשביל הקצב המתגלגל, ספרינגסטין ולינרד סקינרד כדי להרגיש את הדרך הנפרשת לפנינו ואמנים כמו בק, פורטיסהד ואחרים לנסיעות ליליות, חשוכות ומהורהרות.

אבל יש אלבומים שתמיד יעשו את העבודה, לא משנה כמה ארוכה הנסיעה, אם זה בארץ או בחו"ל, רמקולים של אוטו או אוזניות, רכב פרטי, רכבת או ספינה.
אחד כזה בשבילי הוא אלבום הסולו הראשון והמושלם לטעמי של דייויד קרוסבי. אלבום לא מספיק מוכר, בטח לא במחוזותינו.

קרוסבי, עד שנחשפתי לאלבום הזה, לא היה החוליה האהובה עלי בהרכב העל של קרוסבי, סטילס נאש ויאנג, אבל כנראה שאז פשוט לא התעמקתי מספיק. בתחילת 1971 קרוסבי היה בשיא היצירתי שלו, על סיפה של התמכרות קשה לסמים שתשבית אותו מהרבה בחינות לתקופה ארוכה. למזלנו, הוא בדיוק סיים להקליט את המאסטרפיס הזה שנקרא בהתאם, "אם רק יכולתי לזכור את שמי"…

http://www.youtube.com/watch?v=pzvylMnCe3k

לכל אורך האלבום הזה הכתיבה כנה ואמיתית, פוגעת בדיוק במקומות הנכונים, הלחנים סמי פסיכדלים כיאה לסופה של תקופה, עוטפים את המילים בשמיכה שנמשכת עד האופק.
כמו דרך ארוכה שמובילה אל ההתגלות. אפשר להרגיש שקרוסבי עובר מסע. ומשתף אותנו בכל מה שהוא רואה בצדי הדרך.

אם לנסות לשים במילים את הסיבה למה בשבילי זה אלבום נסיעה מושלם, אולי זה בגלל הזרימה האינסופית של הצלילים, החיבור הטבעי בין שיר לשיר והעיבודים שמנסים להגיד כל פעם עוד משהו קטן בנוסף. אבל בתכל'ס, אני גם יכול להגיד שזה פשוט אלבום שהופך לחלק מהנוף, לפסקול של התנועה האינסופית הזאת. כמו בחיים, ככה גם על הכביש.

וגם בגלל הטקס שתומר הזכיר אתמול. כשהייתי יוצא לנסיעה של שעה אבל לוקח עשרים דיסקים כדי שאף מצברוח לא יקופח, תמיד הייתי לוקח גם אותו, כי הוא אף פעם לא מאכזב אותי על הכביש.
קחו אותו לסיבוב, אולי תבינו על מה אני מדבר…