מתקרבים לקו הסיום של שבוע היומולדת שלנו ונועה, למרות שלא חשה בטוב, הצליחה לנפק עוד פוסט נהדר לסגור איתו את חשבון הנפש והחגיגות, ואנחנו מודים לה על כך עד מאוד. אחרי שתקראו גם אתם תהיו מלאי תודה…
נועה:
אנחנו, בני האדם, מתעקשים לקצוב לעצמנו ימים, שבועות, חודשים ושנים, ולהתאים את הספירה לאחור שלנו למסלולם של מאורות השמים, ולהקפדה שלהם על מלאכת הסיבוב. כך יצא שגם קולומבוס השלים, יחד עם הכדור, סיבוב שלם סביב השמש, שלוש מאות ששים וחמישה ימים ורבע של מוזיקה – מוזיקה חדשה, ישנה, חדשה-ישנה, ישנה-חדשה – ותמיד מרגשת, מעוררת, מחוללת שינוי, מציעה הבטחות לעולם אחר, שאפילו העצב שבו עטוף בצלילים אחרים, מתוקים, מרירים.
מתוך כל השבועות המסעירים והמרתקים שחלפו, שבהם למדתי רבות, ואולי גם תרמתי לפעמים את חלקי, אני רוצה לחזור לשבוע אמונה, שהתרחש כאן אי שם בסוף אוגוסט. במציאות שלנו אנחנו עדים בכל רגע ובכל יום לכוחה העצום של אמונה, ולהשפעתה הפנומנאלית על היכולות של המאמינים, ובעיקר על התעוזה שלהם.

מתוך ההבנה הזאת אני רוצה להחזיר אתכם לפוסט המצוין שכתב עוזי בשבוע אמונה (ב-30 באוגוסט השנה). עוזי כותב שם על הקשר המהותי בין מוזיקה לאמונה, או לדת. הוא מתחיל בקשר בין מוזיקה לדת כמרכיב בפולחן, אבל משם עובר להצגת הדת והמוזיקה כשני מוקדים תרבותיים משמעותיים, שפועלים בצורה דומה, ומשפיעים באופן ייחודי על המאמין / המאזין. עוזי כתב בעיקר על הביטויים החברתיים של ההשפעות הללו, אבל מבין השורות ניתן לאתר גם הבנה עמוקה לכך שלמוזיקה יש השפעה מהותית, מחוללת שינוי, השפעה שלאחריה הכל שוב אינו דומה למה שהיה קודם לכן, וכמו חוויה דתית מטלטלת (תקראו קצת וויליאם ג'יימס…), גם במוזיקה הטובה יש חוויה גדולה של התגלות, שבתחילה היא ראשונית ובתולית, אך מהר מאוד כובשת אותנו, והופכת למסלול אינסופי של התגלויות חדשות ומתחדשות, הרודפות זו אחר זו, משתלבות זו בזו, ולעתים גם מתנגשות לדיסוננסים מרהיבים.

עוזי צירף לפוסט שלו את "רק לעוד כמה שעות" של גבריאל בלחסן, יצירה של מי שמצהיר על עצמו שאינו מאמין, אבל הוא בעל כוח, נוכחות ותעוזה של מאמין אמיתי, לא בתבניות קבועות מראש, לא בחוקים וכללים, אלא במה שיתן לו משענת, חום ויציבות, ו"שיגרש את הסלע בחזה רק לעוד כמה שעות"…
אז מזל טוב, קברניט יקר וספנים אמיצים, אני אמשיך לעקוב אחריכם בשקיקה בכל ימות השבוע, ולעלות בכל שבת ממעמקי האוקיאנוס כדי להוסיף קצת משלי…

וזה הפוסט של עוזי (עלה ב-30 באוגוסט):

עוזי: שבוע אמונה הביא עמו דילמות רבות. האם להביא מוזיקה דתית של קבוצה אתנית מסוימת (מוזיקה הודית כדוגמא הקלאסית למוזיקה שמהווה חלק בלתי נפרד מהפולחן)? אולי לכתוב על מוזיקה קלאסית, בה הכנסייה היוותה מזמינת המוזיקה והמלחינים והמוזיקאים היו בה בעלי תפקיד? להביא שירים בהם אביתר בנאי עושה לקדוש ברוך הוא נעים בפומית? לבחור סתם שירים רנדומאליים שמתייחס ליחסים שבין אדם לחברו הדמיוני או שירים שהמילה אלוהים משובצת בהם באופן רנדומלי (כמו השיר שפתח את השבוע)?
במקום כל אלה (ובהשראת נועה), אני אנסה קצת לכתוב על הקשר בין מוזיקה לדת, על מקומן ביחד ולחוד בחברה האנושית ותוך כדי אנסה לפזר קצת דוגמאות ותופינים מיוטיוב לכל אלה שבא להם פשוט להאזין בלי לקרוא (מובן בהחלט).

בסופו של דבר יש הרבה נקודות השקה בין דת למוזיקה, שני דברים קצת משונים שהאדם המציא כדי שיהיה לו יותר נוח עם המחשבה שביום מן הימים הוא יעלם כמו נאד ברוח ושום דבר לא ישיבו (לא יחזירו לכאן). ראשית וברור מכל, ברב התרבויות הקדמוניות וגם המאוחרות שירה ומוזיקה מהוות חלק בלתי נפרד מהתפילה ותהליך הסגידה לאל (בין אם תקראו לזה מזמורים, מנטרות או קידוש). ניתן גם לראות במוזיקה דרך בה כהני הדתות השונות פיתו אנשים להגיע לנקודות המזבח. אף אחד לא היה בא לכנסייה רק בשביל לשמוע אזהרות כיצד הוא ייצלה לאחר מותו, ולכן כנסיות רבות הנהיגו שירה ושעשועים (חלקן הגדילו לעשות והעלו הצגות תיאטרון מושקעות).

הקשר הסמוי יותר בין הדת למוזיקה טמון לדעתי באופן בו הן משרתות את החברה. גם לדת וגם למוזיקה יש פן מיתי ופולקלורי שדרכו מלכדים את החברה ומאפשרים שיתוף פעולה בין זרים. נסו לדמות זאת למצב בו אתם מטיילים בעולם ופוגשים ברחוב לפתע ביהודי (או מישהו שמשתייך לאותה קבוצה אתנית/דתית שלכם), אל מול המצב בו אתם מטיילים בעולם ופוגשים ברחוב אדם שלובש חולצה של להקה אותה אתם אוהבים. גם הדת וגם המוזיקה עוזרות ליצר סדר מדומיין, שלא באמת קיים במציאות – אך קריטי עבור הישרדות מבנים חברתיים בעלי מספר רב של פרטים ויכולתם לשתף פעולה. כמובן שכשחושבים על מוזיקה עכשווית קשה להבין את זה מפני שאנחנו חיים בעולם בו האינדיבידואליזם הפך להיות ערך עליון. אבל מספיק לחשוב דור אחד או שניים אחורה, על שירי העלייה ושירי ארץ ישראל היפה שהיוו קרקע ללכידות חברתית בין פרטים שהגיעו מתרבויות שונות ורחוקות זו מזו.

נקודת ההבדל שאני יכול לזהות היא אופן הפצתן. גם לדת וגם למוזיקה יש אינטרס להגיע למספר רב ככל הניתן של אוזניים ולאסוף כמה שיותר מעריצים שיקנו מרצ'נדייז. בעוד שהמוזיקה פונה ללב ולנשמה של האדם באופן הטהור והנקי ביותר, מזמינה את המאזין לחלוק חוויה עם פרטים אחרים לא משנה מה מוצאם, רוב הדתות פונות ללב ולנשמה בעזרת הפחדות והשלטת טרור כוחני וקשה להן מאד לקבל לא כתשובה. בואו נגיד את זה ככה, כשג'ון לנון אמר שהביטלס גדולים מישו, הוא גם היה צריך להגיד שהם פחות קנאים.

אני מוסיף כאן את "רק לעוד כמה שעות" של גבריאל בלחסן, שאיכשהו חמק כאן מתחת לרדאר גם בשבוע גאונים משוגעים וגם בשבוע אינדי ישראלי. בלחסן תמיד נע בסקאלה שבין אהבה לשנאה לדת ולמוזיקה (תלוי אם הוא בתקופה של מאניה או בדיפרסיה), תמיד מחפש משהו שיחזיק אותו יציב, שיחמם לו את הלב ויגרש את הסלע שבחזה…