ערן:
יום אחד בשנת 1967 שיחק ג'רי גרסיה עם הגיטרה שלו, ניגן כמה אקורדים והלחין מנגינה קצרה כלשהי. לא משהו יוצא דופן עבור מוח מוזיקלי פורה כמו שהוא היה. הקטע שיצר, עדיין ללא מילים וללא שם, נשמע לו לא רע, והוא החליט להשמיע אותו לחבריו לגרייטפול דד. יתר חברי הלהקה התחברו לקטע החדש די מהר והתחילו לג'מג'ם אותו בחזרות, ככה, מדי פעם.
כמה חודשים מאוחר יותר הגיע לקליפורניה רוברט האנטר, שהיה כותב השירים המרכזי של הלהקה, על אף שלא היה חבר רשמי בה. האנטר – אחד מכותבי המילים (lyricists) הגדולים בהיסטוריה של הרוק – שמע את הלהקה מנגנת את המנגינה, התלהב גם הוא, והחליט שהוא חייב להדביק לה כמה מילים. התוצאה הייתה שיר חדש בשם Dark Star. המילים של השיר עוסקות במראות משונים בשמיים, בדלוזיות והלוצינציות משונות, בתעתועי הזיכרון והתודעה – או בקיצור שיר שהוא טריפ אל אס די אחד גדול. כמה אופייני לדד של אותה תקופה, ובכלל.
Dark Star שוחרר לראשונה כסינגל בשנת 1968 ואורכו היה 2:40 דקות. כמו רבים מאלבומי ושירי האולפן של הדד, להקה שהייתה ידועה בעיקר בהופעות החיות האינסופיות שלה, התקבלותו של בקרב הקהל לא הייתה מזהירה בלשון המעטה. הסינגל כשל עד כדי כך שבסיסט הלהקה פיל לש תיאר אותו כ"אבן ששוקעת באוקיינוס".
אבל הלהקה שהיא מסע הופעות בלתי נגמר, מתודלק בהרבה סמי הזיה וברוח חופשית אינסופית, ניגנה את השיר בהופעות החיות שלה וראתה שהקהל מגיב לו די טוב. הלהקה, שעלתה על הקונספט של שיתוף מוזיקה עשרות שנים לפני שמישהו בכלל חלם על הרעיון של אינטרנט, הייתה עסוקה באמת האמנותית שלה ובקשר עם הקהל שלה (הדד הדז) הרבה יותר מאשר בהצלחה מסחרית רשמית, והיא עשתה את מה שידעה לעשות יותר טוב מכל דבר אחר – לאלתר סביב הקטע החדש.
התוצאה הייתה יוצאת דופן. Dark Star בהופעות החיות של הדד נמשך לעתים קרובות 20 ואפילו 30 דקות, כשפעמים רבות חצי מהשיר מוקדש לסולואי הגיטרה ההזויים והבלתי נגמרים של ג'רי גרסיה. דד-הדז מסורים מוכנים אפילו להישבע שיש גרסה של השיר שנמשכה מעל 43 דקות. הג'אמים האלה הורכבו מתערובת מיוחדת שרק הדד, הלהקה שהיא ז'אנר בפני עצמה, יכלו לרקוח: שילוב כמעט בלתי אפשרי של רוק, פסיכדליה, קאנטרי, ג'אז, בלוז, פולק ועוד כמה סגנונות – כשהחוק היחיד הוא שאין חוקים.
החשיבות של Dark Star עצומה בכל הקשור להבנת המהות של הלהקה המיוחדת הזו, בדגש על הקשר המיוחד שלה עם הקהל שלה, קשר שהיה מגובה בטונות של סמי הזיה – שכנראה עוזרים מאד להנות מכל שנייה ושנייה בקטעים מוזיקליים שנמשכים 20 ו-30 דקות, ובהופעות חיות שנמשכו 6 ו-7 ולפעמים הרבה יותר שעות.
מצורפת הגרסה המוכרת ביותר של השיר, מ-69, ואורכה "רק" 23 דקות. לאחריה מצורף הסינגל המקורי של שתי הדקות. באמצעות ההבדל החד בין הגרסאות אפשר לעמוד על הרחבת התודעה המדוברת של הדד, שהושגה באמצעים כימיים שונים ומשונים…
הקהל מתבקש לגלות סבלנות, מובטח לו שלא יצטער (:
שבת שלום מקולומבוס…
http://www.youtube.com/watch?v=ldoaglz7Qcg
COMMENTS