Homeשבוע סמים בקולומבוס

פעם בכמה זמן אני נתקל באלבום שגם עם כל ה"ניים דרופינג" הקיימים קשה לי לקטלג אותו. יותר נדירות הפעמים שבהן אני נתקל באלבום שאפשר לקטלג כל שיר בו אבל כמעט בלתי אפשרי לתת שם לחבילה כולה.

כזה הוא האלבום "The Time Has Come" של הצ'יימברס בראדרס משנת 1967. אם הייתם נתקלים בעטיפת האלבום בטח הייתם חושבים שזו עוד להקת סול סטנדרטי ממוטאון. חבורה שחורה ברובה על רקע עצים ירוקים. היישר מתוך מתכון הסטיילינג השחור של שנות ה-60.
אבל מה שיחכה לכם בפנים הוא כל דבר חוץ מסטנדרטי.
כיאה לשנה, נפגשים כאן סול וFאנק, בלוז וגראז' עם גוספל ומוסיקה פסיכדלית טבולה בהמון אל אס די.

ארבעת האחים צ'יימברס גדלו ב-לי קאונטי מיסיסיפי למשפחה לא אמידה בלשון המעטה, הם חידדו את הקולות שלהם במקהלת הגוספל של הכנסייה הבפטיסטית המקומית ולהנאתם שרו שירי בלוז ופולק מוקדם.
כשאחד האחים גוייס לצבא ואז עבר ללוס אנג'לס, הלכו השאר בעקבותיו. הם התחילו להופיע בכל דרום קליפורניה אבל לא זכו להכרה עד שעברו שוב, הפעם לניו-יורק, היכן שהפולק זכה באותו זמן לעדנה מחודשת. אחרי חודשים של הופעות בתפוח הגדול, הם הגיעו לגביע הקדוש של הפולק, הניופורט פולק פסטיבל.

בעקבות הטורים האינטנסיביים במועדוני רוק, אר אנ בי ופסיכדליה בקליפורניה, הם התחילו להחשף לסגנונות חדשים ולאמץ אותם לחיקם המוזיקלי.
האלבום הכי טוב שלהם אותו הזכרתי כאן למעלה היה תוצאה של ספיגת כל הדברים האלה והתפוצצות לתוך סרטי ההקלטה.
אלבום עמוס ומלא, אקספרמנטלי לזמנו ומושלם לזמנים בהם אתם תחת ההשפעה. אלבום נשכח שכדאי לכם לתת לו צ'אנס.

הקטע העשירי באלבום, שיר הנושא, הוא תמצות של האלבום כולו לתוך 11 דקות של שגעון. אם שאלתם את עצמכם איך היו נשמעים ה"טמפטיישנס" על אסיד…

 

 
Newer Post
Older Post
WORDPRESS: 0
DISQUS: 0