שבוע 21- שבוע קאברים בקולומבוס

כששנות התשעים הגיעו, ג'וני קאש, מי שהיה במשך שנים ארוכות סמל לאמריקה הישנה והטובה ולא פחות מגיבור לאומי, הפך בעיני רבים לסוס מת. חברת התקליטים שעמדה לצדו במשך שנים פיטרה אותו, ולא נראה שלייבל אחר הולך לקפוץ על ה"מציאה". הוא בינתיים חזר על השטיקים הישנים וחרש את הארץ עם המשפחה המזמרת שלו, בתקווה שלאנשים עוד יש פינה חמה בלב ל"איש בשחור". בינתיים בקרב אוהבי המוזיקה האמריקאים הצעירים, התפתחה אהדה חדשה ישנה לקאנטרי ומוזיקת אמריקנה, רק עם טוויסט. הקאנטרי האלטרנטיבי נולד. ריק רובין, מי שהיה ידוע באותה תקופה כמפיק עם ידי זהב, האיש שהקים את Def records ועזר להביא את ההיפ-הופ לפופולריות שיא עם אלבומים של LL Cool J, הביסטי בויז ו-RUN DMC, ואח"כ עבד עם עוד הרבה שמות גדולים אחרים גם במטאל וברוק(ביניהם Metallica, AC/DC, Black sabbath ועוד..) החליט להקים לייבל שיתמקד במוזיקה אמריקאית שורשית וגם חדשה. ואז הוא ראה את ג'וני קאש בהופעה. המפיק המבריק החליט שהוא יקח את קאש ויברא אותו מחדש לקהל הצמא לטעם של אז. הרעיון להפקה היה כל כך פשוט, שהוא היה גאוני. הוא הושיב את קאש בסלון ביתו והקליט אותו במשך שעות על גבי שעות, פשוט שר. רק הוא והגיטרה. על השולחן היו הרבה שירים, רובם קאברים מאוד מפתיעים ועוד כמה שירים מחודשים וחדשים של קאש. בהקלטות האלה קאש היה נחוש להוכיח לכולם כמה כנות הוא יכול לייצר כשלא כופים עליו התערבות יצירתית מיותרת. הקול שלו הפך לכלי שמנפק מנעד רחב של רגשות, בלי להתאמץ בכלל, כך זה נראה. משהו כל כך ארצי, שורשי התפרץ ברוך החוצה לשמחתו של רובין. האלבום קיבל את שמו של הלייבל של רובין, אמריקן רקורדינגס. כשיצא, השבחים לא איחרו לבוא, והרבה מהמבקרים טענו שזה האלבום הכי טוב של קאש מאז שנות השישים המאוחרות. בנוסף, הוא זכה בגראמי של שנת 1994 לאלבום הפולק של השנה וגם נמכר היטב בחנויות. הקאמבק הושלם. רובין וקאש המשיכו לעבוד ביחד, והספיקו להוציא ארבעה ווליומים עד מותו המצער של קאש ב-2003. האלבומים האלה מלאים בשירים אדירים(רובם קאברים מופתיים, בין היתר החידוש המופלא ל-Nine inch nails, טום וויטס, בוני "פרינס" בילי ועוד ועוד…) ולמרות שישנו ויכוח מר בשאלה איזה מהם הוא הטוב ביותר, לדעתי זה בכלל לא משנה. מה שמשנה הוא שקיבלנו את הגיבור שלנו בחזרה, והוא הראה לכולם מי זה ה"איש בשחור"…