שבוע 19- שבוע פסי-קול בקולומבוס

הוא חוזר מהפגרה, ערן ו"שישי ובלוז" שלו גם בשבוע של פסי-קול… ערן: החיים של ריי צ'ארלס היו כל כך מלאים בדרמה, עד שנדמה שסרט אחד באורך מלא לא יכול להספיק כדי להגיד עליהם שום דבר בעל משמעות. למרות זאת, נדמה שהסרט "ריי" (בכיכובו המפתיע של ג'יימי פוקס, שגם זכה באוסקר על הופעתו), שבאמת לא מתיימר לסכם את החיים של האגדה הזו ופשוט דוגם כמה נקודות ציון מעניינות מהם, מצליח לתפוס משהו מהגאונות של האיש. הסרט מביא את סיפורו של נער אפרו-אמריקני עיוור, בן לאם חד-הורית מהמעמד הנמוך ביותר שיכול להיות, שבזכות הכישרון המוזיקלי שלו הופך לכוכב-על עולמי, מתמכר לסמים ולנשים, בוגד באשתו אינספור פעמים, נכנס לכלא על אחזקת הרואין, מתאשפז במוסד גמילה – ואיכשהו באחרית חייו מתפכח, מתנקה והופך לאגדה עוד בחייו.
ג'יימי פוקס מחליק בקלות מפתיעה לדמות של ריי צ'ארלס וכובש את המסך עם המשחק האנרגטי שלו, שנדמה שמצליח ללכוד משהו מהאישיות הקסומה והלא מפוענחת של האיש הזה, שהיה גאון, שחצן, משוגע ורודן לא קטן. הסרט עוסק באישיות של ריי ובמאחורי הקלעים רוב הזמן, אבל אנחנו פה כמובן בשביל המוזיקה: לכל אורך הסרט מתנגנת המוזיקה המקורית של ריי צ'ארלס. כן, זה נראה קצת מוזר לראות את השפתיים של פוקס זזות לקולות הפלייבק, אבל אפשר להבין את הבחירה הזו: המוזיקה של ריי צ'ארלס היא אחת מהפנינים המשובחות ביותר שסיפקה לנו המאה העשרים. הוא לבדו יצר את הסגנון שנקרא "סול" – גוספל כנסייתי בשילוב של בלוז, ג'אז ורוקנרול, והתוצאה היא התפוצצות של כישרון מוזיקלי שכבש את העולם כולו ושינה את פני המוזיקה לנצח.
את האמת? אם זו לא מוזיקה שתפורה בול על יום שישי בצהריים אז אני לא יודע מה כן…