שבוע 17- קולומבוס מגלה את סן פרנסיסקו

כמו בכל יום רביעי, "מורדי בא ברע". והפעם הוא כותב לנו פוסט מעולה על אחת הלהקות הפעילות הכי טובות בסן-פרנסיסקו… מורדי: שילוב של ז'אנרים שונים במוזיקה גורם לאחד משני דברים; הראשון הוא פיהוק גדול מלווה בתחושת "וואט דה פאק", והשני יגרור התפעלות כנה ממחשבה חופשית שלא תתחום אמנות לתוך קופסה מגבילה, אלא נותנת דרור לשילוב של יופי מעולמות שונים שלא היה ביניהם קשר לכאורה. "בריאן ג'ונסטאון מסקרה", שייכו את עצמם לצד השני. כשנתקלים בשם שלהם לראשונה, עולה באופן אוטומטי המחשבה על בריאן ג'ונס, חבר וממקימי הרולינג סטונס שמצא את מותו בתחתית הבריכה שלו, עם כמויות נכבדות של אלכוהול וסמים מטיילים ברחבי הגוף, מה שגרם למועדון ה-27 לקבל בזרועות פתוחות חבר חדש. אחרי מותו נגנבו מהבית של ג'ונס דברים שונים, למשל שעון שקיבל מאלכסיס קורנר, או הקלטות שלו שמעולם לא ראו אור. קצת יותר משני עשורים אחרי מותו, קמה להקה שנשמעת כמו אותן הקלטות, עם שדרוג קל של הרבה מוזיקה שעברה בנהר וגו'נס מעולם לא נחשף אליה. בסביבה אידיאלית למוזיקה טובה (סן פרנסיסקו), התחילו חברי הלהקה בתחילת שנות ה-90 לשלב רוק פסיכדלי שנספג באדמת האיזור, יחד עם פולק, אלקטרוניקה, בלוז, ואפילו קצת נסיוניות פה ושם. התבשיל הזה רץ כבר 20 שנה, ורק הולך ומשתבח עם השנים (ומי שיהיה זריז מספיק לקנות כרטיס יראה אותם בארץ הקודש בחודש יולי). את האלבום Strung Out in Heaven הם שחררו בשנת 98', והוא משמש כעוד חוליה בשרשרת אלבומים חסרת מעידות בקריירה שלהם. את האלבום מאפיינת נסיקה תמידית בכל שיר ושיר, בזהה לאלבום בכללותו. השירים דוחפים קדימה לכל אורך הדרך, כך שלמרות שלרוב הם באורך של 3 דקות (+ -) , הם מבצעים את אותה פעולה שללהקות ג'אמים לקח חצי שעה לעשות, והיא יניקת מוחו של המאזין והפיכתו לכלי חלול שרק רוצה עוד ועוד מהמזמור המתוק הזה. בסופו של דבר, הטקסט יכול רק לתאר את הדבר האמיתי, אז הנה היצירות שהופכות כל רגע רגיל להנאה צרופה: