פוסט אורח מיוחד לשבוע חופש, בו כותבת לנו מיכל (בעלת בלוג נהדר משל עצמה, הקישור אליו פה למטה) על החופש שהיא קיבלה בגיל 16 מאלבום אחד של זמרת אחת ומשיר אחד במיוחד…
מיכל: אם יש צליל שמפעיל את החיישנים של הדלתות האוטומטיות של הזיכרון שלנו, אז בשבילי זה זה. צלילי הבדולח של ההתחלה הזו, וטראח אני נערה מתבגרת בפרובינציה שעולם ענק של רגשות והביטוי הכי חריף שלהם נגלה לה בתוך תקליט אחד, של יוצרת שהייתה לא הרבה יותר מבוגרת ממני כשעשתה אותו.
'The Kick Inside' קוראים לו, והצלילים האלה בהחלט נותנים לך בעיטה בתוכו. הייתי שרה את השירים שלה מתוך תחושה ברורה שאני כתבתי אותם בעצמי והיא רק מבצעת אותם בשבילי. ורק בשבילי. הייתי עומדת בסלון של בית הורי ומגהצת ושרה, ואמא שלי הייתה מתחרפנת. אני לא יודעת למה, אבל ההחזקה של המגהץ אפשרה לי להגיע לגבהים המטורפים של קייט בוש. מה יש, אום כלתום החזיקה מטפחת? אז אני מגהץ.
את השיר הזה, 'Wathering Hights', היא כתבה כבר כשהייתה בת 13, בהשראת הספר, שנקרא בעברית 'אנקת גבהים'. ואיזה קטע מוזר, יום ההולדת של המחברת שלו אמילי ברונטה חל ביום ההולדת של קייט וגם שלי, כן כן, 30 ביולי. סיפור אהבתם הטראגית של קאת'י והית'קליף. "…How could you leave me When I needed to possess you? I hated you, I loved you too " "…איך יכולת לעזוב אותי כשכל כך הייתי צריכה שתהיה שלי? שנאתי אותך, גם אהבתי אותך…". זה עדיין יפה, יפה נורא, גם אם הקליפ אנכרוניסטי והתנועות שלה, אה, קצת מגוחכות. ובכל זאת, בת שמונה עשרה, מתפוצצת מכישרונות ויופי…
והנה הקישור לבלוג של מיכל…
COMMENTS