שבוע 15-שבוע גאונים משוגעים בקולומבוס

קפטן נוסף עולה לביקור על הספינה של קולומבוס, וערן עושה לנו איתו היכרות. "שישי ובלוז" בשישי, הפעם בסימן שגעון… ערן: הבלוז לא נולד בבתי הספר למוזיקה. הוא נולד כמוזיקה של פשוטי העם, של אנשים מתוסכלים שהגורל התאכזר אליהם והם היו מספיק מוכשרים כדי לשיר על זה לעולם. מרבית הבלוזיסטים הגדולים ניחנו בכישרון מוזיקלי טבעי: נדירים הם אלו שלמדו מוזיקה באופן פורמלי, ורבים מהם היו אסירים או עבריינים לשעבר שבקושי ידעו קרוא וכתוב. בקיצור – מדובר במוזיקה עממית, שמספרת סיפור אנושי פשוט, כזו שלא מנסה לפרוץ גבולות.
קפטן ביפהארט, שנולד בקליפורניה בשנת 1941 בשם דון ואן וליט, גדל על מוזיקת בלוז מגיל צעיר, בעיקר מתקליטים של האוולין וולף ובו דידלי. הקפטן, שהחזיק במנעד קולי מדהים של ארבע אוקטבות וחצי, היה חבר ילדות של פרנק זאפה, גם הוא קוקו לא קטן, שזיהה את הפוטנציאל בחברו לספסל הלימודים ושכנע אותו לפתוח בקריירה מוזיקלית. מה שביפהארט היה – חולה בלוז וגם חולה בראש – מתבטא היטב במוזיקה שלו. הוא היה האדם שעשה את החיבור הבלתי אפשרי בין בלוז לאוונגרד: הוא חיבר בין הפשוט, הרגשי, האנושי – שמאפיין כל כך את הבלוז – לבין גבהות המצח והניסיון המתמיד לפריצת גבולות של אנשי האוונגרד. המוזיקה שלו היא שילוב של בלוז ורוקנרול מצד אחד, יחד עם ג'אז חופשי ועם מוזיקה קלאסית מודרנית מהצד השני. נשמע מטורף? בהחלט.
אלבום הבכורה של הקפטן, Safe as Milk משנת 67', הוא האלבום הקליט ביותר שהוא הוציא. זה עדיין לא אומר שמדובר באלבום סטנדרטי באיזושהי צורה, אבל ביחס לאוונגרד הקיצוני של האלבומים שבאו אחריו זה עדיין כיפי. רצוי לשים לב בעיקר לקול המדהים של הקפטן, שעולה ויורד, צורח ולוחש, ועושה באמצעות הגרון שלו כל מה שבא לו עד שלפעמים קשה להאמין שאותו בן אדם שר את כל הקולות ששומעים. השיגעון אף פעם לא נשמע כל כך טוב..