זה רק מן הראוי שיסיים את שבוע אלבומי בכורה, אלבום שנקרא "Closing Time". טליה כותבת לנו פוסט מעולה על הראשון והאדיר של טום ווייטס…
טליה: אתה יושב על הבר בגב כפוף. מולך כוס וויסקי ריקה, מאפרה מלאה. אורות עמומים, כיסאות מתכת כבדים.
אתה תמיד תוהה אם זאת קלישאה שזכורה לך מסרט או שזה באמת אתה שיושב שם, עם כאבי ברכיים וחזה, בדידות של עולם שלם, עצב שממלא חללים ענקיים בנשימה אחת קצרה. מסביב האנשים נעלמים (לאט או מהר, אתה לא באמת יודע). מרחוק נשמע פסנתר ישן, קצת חורק. אתה רואה אותו. בכובע קסקט ועיניים נפוחות עייפות הוא מחייך אליך. מרים בעדינות כוס חצי ריקה, ובמחווה של ארבע בבוקר מקרב אותה אל האוויר שלך ולוגם בבת אחת.
בגיל 23, כמעט ילד, הוציא טום ווייטס את אלבום הבכורה שלו. הנווד הנצחי שגמע מרחבים במילים והנציח געגועים ואהבות במנגינות מתיישב מול הפסנתר בחדר האפל. לימים, ווייטס יהיה מוכר לעולם בשל קולו המחוספס [ויש גם מי שיבהל וייאטם למשמע הקול העמוק השרוט ויפספס את הדרך המרתקת של גאון הנוודים (אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל..)]. אבל לפני הכל, הוא ייקח אותך איתו למסע. הוא יתאהב, וישבר ויתאהב שוב, הוא יתגעגע ויקרע כשאהובת נעוריו תענה לטלפון אחרי שנים. הוא יהסס, וישתה עוד כוסית, וירקוד עם הירח כמו זאב פצוע. הוא ידהר על הכביש המהיר במכונית הישנה ויחייך לעצמו. הוא יטייל איתך במרחב וישאיר את הזמן בחוץ. וכל הזמן רק הלב הדוקר, קיטש מעודן מתובל בניסיון חיים של נווד עתיק.
אתה נשאר לבד בחדר, הכיסאות הכבדים פוגעים בכיסאות, המוזיקה הולכת ודועכת. זמן סגירה.
כשכל הדלתות נטרקות מאחורייך אתה יודע- זה הסיפור שלך שמתנגן, הלב השבור שפעם היית (ותמיד יהיה בך), נודד ונוגע בלחש בזיכרונות העצובים היפים שלך…
COMMENTS