שבוע 13- קולומבוס מגלה את לונדון

אז קודם כל, קולומבוס רוצה לאחל חג שמח לכולכם, ולפני שנוסעים להורים או לאן שאתם נוסעים לארוחת הסדר, הנה ערן ו"שישי בלוז", כדי לעשות לכם מצברוח טוב לסדר… ערן: את השם "פליטווד מק" כמעט כולם מכירים. להקת הפופ האנגלית-אמריקאית של סטיבי ניקס, שמופיעה ומקליטה עד היום, ידועה בצליל הנקי והמלוטש ובמלודיות הרגשניות שלה, ונדמה שהצליחה להביא את הפופ הקליל והמתקתק לדרגת אמנות: זה כל כך פשוט וקל להאזנה עד שאפשר לא לשים לב שבכלל מתנגן משהו ברקע… מסחרית, בכל מקרה, מדובר בהצלחה מדהימה, כמו שמעיד האלבום "Rumours" שמכר למעלה מ-40 מיליון עותקים (!) מאז יצא בשנת 1977.
בכל מקרה, לא על פופ מתקתק באנו לדבר, כי אם על בלוז מפוצץ. אז מה הקשר בין השניים? ובכן, מה שפחות אנשים יודעים הוא על הגלגול המוקדם – והשונה לגמרי – של אותה להקה. בשנותיה הראשונות, יותר נכון משנת 1967 עת נוסדה על ידי בחור יהודי קצת מוזר ממזרח לונדון, פיטר גרינבאום (גרין) שמו, ועד שנת 1970 בה נכנע אותו גרינבאום לסכיזופרניה בעקבות טריפ LSD אחד יותר מדי, פליטווד מק הייתה אחת מלהקות הבלוז הכי חמות באזור. היא ניגנה בלוז-רוק שורשי, עמוק, מהיר וקצבי, מגובה בשלוש גיטרות (!) ובכלי נשיפה. הסאונד שלה, בניגוד גמור למקבילתה משנות השבעים, הוא מלוכלך ומחוספס, עם אווירה של חופש ושל אלתור שמזכירה יותר הופעה חיה מאשר אלבומי אולפן מעובדים לעייפה.
גרין הושפע מאד מהבלוז האמריקאי השורשי, בעיקר זה הרגשני של אלמור ג'יימס וגיטרת הסלייד המנסרת שלו, ולמרות תקופת החיים הקצרה של הלהקה בהרכב ההוא, היא הספיקה להקליט לא מעט. בשנת 1968 הוציאה הלהקה בארה"ב את האלבום המצליח English Rose. אמנם השיר הכי מוכר שאפשר למצוא באלבום הוא Black Magic Woman, שנכתב על ידי פיטר גרין כשנה לפני שסנטנה הפך אותו ללהיט היסטרי שמזוהה איתו יותר מכל, אבל יש שם עוד המון פנינים של בלוז, דואטים של גיטרות ושירה קורעת לב של פיטר גרין. ההיפוך המדהים הזה – ילדים בריטים שמנגנים בלוז אמריקאי שורשי, ועושים את זה כל כך טוב עד שהאמריקאים בעצמם באים ללמוד שיעור – הוא המורשת שפיטר גרין ופליטווד מק שלו השאירו מאחוריהם לעולם כולו… חג שמח!