שבוע 13- קולומבוס מגלה את לונדון

אשתו של קולומבוס מתערבת לטובה… והפעם כדי לספר לכם איך גילתה את AMY WINEHOUSE או בעברית- את אימיי בית היין.
אגדה שקרתה במציאות…
קצת יותר מחצי שנה אחרי מותה, נסענו אני וקולומבוס במסעותינו לעבר מכירות היצירה שלי כדי לעשות קצת כסף (מה לעשות שגילוי ארצות זה לא כזה דבר מכניס עד שלא מתעסקים בנדל"ן).

קולומבוס העלה בפני את השם המפציץ שמפאת חוסר הידע עורר בי את התחושה הנלוזה שמדובר בשיבוט פופ לונדוני שמצליח בזכות ילדים בני 12. אוי איך טעיתי בשיפוט שלמעשה שינה את חיי ואת פני מראה הבישולים הניקיונות והחברים שלי בבית.

זו אגדה על ילדה יהודייה מבית טוב, הוא התחיל… שגדלה בבית שבו שומעים ג'אז ובלוז, פרנקי סינטרה ואלה פיצג'רלד.
קולומבוס משמיע לי קול בסגנון תערובת של ג'אז סול רית'ם ובלוז. ומספר שפתחה זרם חדש לזמרות צעירות. (לפעמים ממש אפשר לחשוב שהיא זמרת שחורה בשנות ה-50)…
ןבקצרה: בגיל 13 החלה לנגן בגיטרה, נשרה מבית ספר והחלה להשתמש בסמים. בגיל 16 חבר שלה שלח דמו שלה (Love Is A Losing Game) לחברת הקלטות שהחתימה אותה בו ברגע. בגיל 20 הוציאה את אלבומה הראשון "פרנק" שהגיע לפלטינה והיה מועמד לפרסי מרקורי- אך עליו העידה איימי שאינה יכולה לשמוע אותו ושהייתה רק 80% מאחורי הפקתו…. בגיל 22 כבר הייתה מכורה קשה לסמים ולאלכוהול עם חבר סוחר שמדרדר, צפי של רופאים למוות, אבל הרבה רגש לכתוב עליו. בשלב זה הודיעה לה חברת התקליטים כי לא תמשיך לעבוד איתה אם לא תלך לגמילה ובשלב זה אביה עובר לגור איתה בדירתה שבקמדן טאון הפריקית, כדי לפקח עליה מקרוב. ב-2006 יוצא אלבומה השני Back To Black עם השיר "גמילה". אך מצבה לא משתפר. להיפך, הצהובונים חוגגים על התמונות בהם הסנפות הקוק שלה ניכרות לעין. עדויות בהם היא עושה קראק. איימי נכנסת לגמילה בקריביים וכמעט מבריאה ואף יוצאת סוף סוף לסיבוב הופעות שנחשב מוצלח בברזיל. אבל היא חוזרת לשכור דירה בקמדן טאון ולא הרבה אחרי כבר אינה יכולה להחזיק מעמד בהופעות ועושה מעצמה צחוק במעמדים מכובדים.
כל מי שאוהב את וויינהאוס שהחזירה לו את שנות ה-50 בצורה הכי אופנתית שיש, אומר לעצמו שחבל שלא היה שם כדי לפגוש אותה ברחוב ולהציל אותה מעצמה. ויודע שכנראה לא היו שם מספיק אנשים שאכפת להם. אפשר להצטמרר מהמשפט שכותב את הכתובת על הקיר באחד השירים-"I Just Need A Friend". אבל זו כנראה לא אשמתו של אף אחד. היתה לה אישיות מתמכרת, לסמים כמו לאהבה, כמו לשדים בראשה. מעניין אותי לדעת מה חשבה אותה בחורה כל כך אותנטית שהוציאה החוצה בשיר את כל מה שחדר אליה, ממש לפני שהכניסה עוד שלוק אלכוהול לפה, שקשה להאמין שלא ידעה שיהרוג אותה. אך אולי הייתה שרויה יותר מידי בבדידותה, בזיכרון צעקות הבוז שצעקו לה כשלא יכלה לשיר, בתמונות חצי העירום השלדי שלה בצהובונים מלכלכים, באכזבה שגרמה לאביה, בחוסר התקווה להשתקם…
אין מה לומר. מה שבא בקלות הולך בקלות…היא הייתה גדולה מידי ורגישה מידי כנראה בשביל לחיות על האדמה הזאת ותישאר לנצח אגדה…