אין את מי להאשים /// ראיון עם שלום גד ושלושה מיוצרי האלבום "רעב של המונים"

שלום גד, רונאל קרן ומיקה דוארי חברו לניסוי אמנותי ייחודי – אלבום אחד המכיל 16 שירים, שיצרו יחד 80 יוצרים שונים. איך זה עובד? שלום גד, הדס אור גנוז, נטע איילון וליאור שיר-רן מספרים על תהליך העבודה

בתוך הפיד האינסופי מציץ מדי פעם משהו שבאמת מצדיק את כל השיתופיות שמציע האינטרנט. "רעב של המונים" הוא דוגמה לפרויקט כזה. הקונספט פשוט יחסית, וכמעט מפתיע שהוא לא נעשה עד עכשיו. לאחר ששלושתם יצרו אלבום יחד בשיתוף פעולה, החליטו שלום גד, רונאל קרן ומיקה דוארי לנסות וליצור אלבום נוסף, בקנה מידה גדול יותר – של עשרות יוצרים ומוזיקאים. הם פתחו בהדסטארט שמטרתו הייתה כפולה. מצד אחד לגייס מימון לפרויקט, ומצד שני ליצור מעגל של אנשים שמעוניינים לתרום לאלבום בכל דרך אפשרית – כתיבה, הלחנה, שירה, נגינה ואפילו גרפיקה וצילום. גילוי נאות – אני הצטרפתי בשלב הזה לפרויקט, כאחד מ-80 היוצרים המשתתפים באלבום.

המטרה הסופית של אנשי החזון הייתה יצירת אלבום שיהיה מהודק ואחיד מספיק, אבל שיהיו מעורבים בו כמה שיותר אנשים. שלום גד היה המנהל האמנותי, המפיק ואיש האולפן, רונאל קרן ומיקה דוארי על היח"צ וההפקה. זהו אלבום של 16 שירים, ובהחלט מורגש שמעורבים בו יוצרים רבים, בייחוד בהיבט של ריבוי הזמרים. אבל דווקא מבחינה סגנונית, האלבום מרגיש די אחיד ועקבי לדעתי, כשכל אחד מ-80 היוצרים תרם משהו קטן לתהליך. עכשיו, משהאלבום יצא, היה נראה לי מעניין לספק מבט של "מאחורי הקלעים" לתהליך העבודה, ולראיין את שלום גד ועוד שלושה יוצרים שהיו מעורבים באלבום.

שלום, למה לעשות פרויקט כזה? למה לא פשוט לעבוד על חומרים שלך?
"הייתה לי סקרנות מאוד גדולה לעניין הזה בתור צרכן מוזיקה. כמוזיקאי, ההתלהבות שלי היא ממוזיקה של יוצרים שאני פוגש ביומיום יותר מאשר ממה שאני שומע ברדיו או בספוטיפיי. מבין אוהבי המוזיקה באמת תמצא יותר מוזיקאים יוצרים מאשר אנשים שהם לא יוצרים בכלל. זה כמו אוכל, מי שאוהב להתעסק עם אוכל אוהב גם לבשל, לא רק ללכת למסעדות. זה אחד הדברים שהלוקסוס של החיים המודרניים מאפשרים לנו וזה סבבה. התרגלנו לחשוב שביצירה יש צד שיוצר וצד שני שצורך את היצירה. אבל כמה אנשים באמת קונים ציורים בימינו, ומצד שני כמה אנשים אוהבים לצייר? אני חושב שחזרנו למשהו שהיה בתרבויות עתיקות יותר, שבהן האמנות הייתה חלק מההווי והפולקלור היומיומי ולא משהו שמישהו עושה בצד אחד ובצד השני מישהו קונה כרטיס. זה עדיין קיים כמובן, אבל הבאלאנס השתנה מאוד".

אז בעצם הדברים שלך משתקפים בפרויקט? מוזיקאים שרוצים להאזין לאלבום שהם שותפים לו?
"בדיוק, או לפחות לראות מה קורה כשעושים את זה. חשוב להזכיר כמובן שרוב האנשים השתתפו בחלק קטן מאוד בפרויקט, בגלל שהיו הרבה מאוד משתתפים. זה יותר ניסוי אמנותי מאשר ניסוי חברתי. המטרה הייתה לראות איזו תוצאה אמנותית אפשר ליצור משילוב כזה. לא לייצר שיתוף פעולה מלא של 80 אנשים ביחד, כי זה לא היה עובד, אלא לראות מה קורה כשלוקחים יצירתיות של 80 אנשים ומארגנים אותה לכדי יצירה אחת. כל אחד שם את החלקיקים שלו ובסוף יוצא משהו אחד גדול".

ידעת מלכתחילה שתהליך העבודה יהיה ריכוזי, כשבעצם רק אתה רואה את התמונה הגדולה?
"זה היה מאוד ניסוי וטעייה. היו כל מיני דרכי פעולה שניסינו ונשארנו עם אלה שעבדו. זה היה קשור להיענות של האנשים, איפה הייתה יותר היענות ואיפה פחות. זה היה חייב להיות ריכוזי. זה כמו שיש את התיאוריה הזאת שאם אתה עומד ברחוב וצועק "הצילו" אף אחד לא יעזור לך, אבל אם אתה פונה לבן אדם אחד ומבקש ממנו עזרה – הוא יבוא. היה צריך שיהיה מישהו שיפנה לאנשים באופן אישי. אני הייתי סוג של מרכזייה, ובכל זמן נתון ישבו בן אדם אחד או שניים על הקו. פשוט ניתבתי בין יוצר ליוצר".

תאר בקצרה בבקשה את תהליך העבודה כולו.
"אנשים שלחו טקסטים מהמגירות. אחרי סינון ראשוני ניסיתי לראות איפה יש קשר בין הטקסטים. ניסיתי לערוך את הטקסטים שמצאתי ביניהם קשר לכדי טקסט אחד, ושלחתי למישהו שיערוך את זה עוד קצת. בסוף נתתי עוד נגיעות, כדי שיהיה לו מבנה יותר מוזיקלי. כשהטקסט כבר קיבל צורה של שיר, שלחתי למלחינים והבהרתי שנתונה להם הרשות לשנות את הטקסט אם יש צורך. הם שלחו בחזרה לחנים והרבה פעמים ערכו שינוי או השתמשו רק בחלק מהטקסט. כשכבר היה טקסט מולחן, שלחתי אותו כהצעה לזמרים עד שמצאתי מישהו שמתחבר לשיר. גם הזמרים קיבלו הנחייה שהם יכולים לעשות שינוי במילים. למעשה, לזמר היה הכי הרבה חופש פעולה לשנות משהו בשיר, כי מבחינתי הזמר היה צריך להיות הפרצוף של השיר. רציתי להימנע ממצב שבו לשיר אין פרצוף, כי כל-כך הרבה אנשים לקחו בו חלק. השיר עבר תהליך כמו שיר-עם: עובר מפה לאוזן וכל אחד קצת משנה אותו, עד שמאה שנה אחרי זה הוא כבר שיר אחר".

מה אתה מרגיש שלמדת מהתהליך הזה?
הדבר הגדול ביותר, שלמדתי מהר מאוד, הוא גם מה שציפיתי שאגלה. גם אם תיקח 80 אנשים ותערבב אותם ליצירה אחת, אתה תגלה שיש להם תודעה משותפת ומאוד אינטימית. אנחנו לא כאלה שונים. ככל שחופרים לעומק מגלים שכולנו בפנימיות שלנו שרים את אותו שיר. לא הייתי צריך לעבוד קשה כדי שהדברים יתחברו. זה היה נראה כאילו כולם כותבים מאותו מקום בבטן. זה באמת רעב של המונים, ופונה לצורך של האדם להיות יצירתי – צורך שהוא משותף לכולם. ברגע שאנשים הבינו שעל זה האלבום, הסינון קרה כבר לבד. כולם יודעים מהם בדידות, ניתוק וגעגוע. מצב האדם הוא אותו מצב בכל מקום".

הריאיון הבא נערך בוואטסאפ, עם שלושה מהיוצרים שהשתתפו באלבום: הדס אור גנוז, נטע איילון וליאור שיר-רן.

מי מבינכם שכתב או הלחין. איך היה התהליך? איך בחרתם איזה טקסט/ לחן לשלוח? אתם מזדהים עם התוצאה הסופית? היא שונה משמעותית ממה ששלחתם ומה שדמיינתם שייצא מזה?
נטע: "לגבי השירים שהשתתפתי בהם, קיבלתי משלום guide בסיסי שעליו הייתי צריכה להחליט באיזו צורה ולחן לשיר את הבתים. הקשבתי לזה ושיחקתי עם זה בראש כמה ימים, בחרתי איך להגות את המילים, איפה לתת דגש, ובכל יום הוא נבנה בתוכי קצת יותר. הקלטתי את הכיוון שלי ושלחתי לשלום שיקשיב. כעבור כמה ימים כבר נפגשנו להקליט. בסוף ההקלטה שלום אמר לי משהו כמו 'עד עכשיו היה לי קשה לדמיין איך זה הולך להישמע, אבל עכשיו אני כבר יכול לדמיין את זה'״.
ליאור: "התהליך היה מאוד ייחודי. שלום שלח למלחינים קובץ ובתוכו הרבה מאוד טקסטים ברמה כזו או אחרת של מוכנות, ולא ידענו מי הכותבים של הטקסטים. מתוך הרשימה הזו תפס אותי הטקסט של "אין את מי להאשים" וניגשתי לפסנתר להלחין אותו. אחרי ששלחתי לשלום את הטיוטה, הוא שלח לכותבים אחרים את הטקסט המולחן והם הוסיפו עוד בתים. כך שהתוצאה הסופית היא תוצר של פינג-פונג המוני של יצירתיות, בניצוחו של שלום גד. בסוף, הטקסט והלחן שאני הייתי מעורב בהלחנה ובביצוע שלהם השתלבו ביצירה מונומנטלית של שבע דקות, שהורכבה מכמה שירים שונים לכדי יצירה שלמה".

בלי ספק, השיר הכי מורכב באלבום.
הדס: "אחרי שהיו כבר כמה חלקים ל'אין את מי להאשים', שלום פנה אלי וכתב לי שהוא רוצה לשבור את הדיכאון של השיר עם משהו אופטימי. הוא זכר ששלחתי לו קטע טקסט שהתחיל ב'צעק אל העננים, שים ידיים בכיסים' ושאל אותי אם אוכל לפתח את זה קצת. מאד הצחיק אותי שאני הכתובת לחלק השמח והאופטימי, ואמרתי בטח, מי אם לא אני".
ליאור: "מה שמדהים הוא שהחלקים השונים ב'אין את מי להאשים' לגמרי מחמיאים ומשלימים אחד את השני. כששמעתי את הטיוטה לקראת הגרסה הסופית נדהמתי כמה תאימות יש בין החלקים מבחינת האמירה האמנותית. זה היתרון שביצירת המונים ואני חושב שגם שלום גילה אותו רק תוך כדי העשייה".

למעשה כמו שליאור אומר נוצר כאן דיאלוג בתוך השיר כי הוא באמת נעשה בין אנשים שונים – כותבים שונים, מלחינים שונים, זמרים שונים. הייתה לכם תחושה כזאת? ששיר שהייתם מעורבים בו בחלק מסוים פתאום קיבל תגובה שהפתיעה אתכם בחלק אחר?
ליאור: ב"אין את מי להאשים" – לגמרי, בצורה קיצונית ומופלאה. בשירים האחרים הייתי שותף כנגן אקורדיון, אז הצטרפתי רק בשלב שהאמירה האמנותית כבר גובשה על-ידי אחרים. אני נדרשתי למצוא את הליין המוזיקלי המדויק שישרת את השיר הקיים".
הדס: "היה מאוד מעניין להלחין למילים של אחרים. הלחנתי וגם ערכתי חמישה קטעים של 'רוח רפאים'. בתהליך העריכה וההלחנה, השירים הפכו לשלי. הזדהיתי איתם ופירשתי אותם לפי הבנתי. כך גיליתי שאני יכולה להלחין גם שירים של אחרים".
אלו מכם ששרו – איך זה הרגיש לשיר משהו שמישהו אחר כתב או הלחין? בעיקר בהתחשב בכך שאתם לא מכירים.
נטע: "חלק מהקטעים זרמו ממש, אבל חלק מהקטעים לא הסתדרו לי עם המבנה והקצב של השיר. כשהגעתי להקלטה עשיתי כל מיני ניסיונות, אבל בהרבה קטעים אמרתי לשלום שאין לי מושג איך לשיר את זה. בסוף, למיכל ומתי, ששרו איתי וגם כתבו את המילים, היה יותר קל 'לפתור' את זה. כנראה שהשיר כבר ישב להם בראש".

מה היה שונה בעבודה עם חומרים של אנשים שאתם לא מכירים? הרגשתם שהייתם יותר זהירים? ניסיתם להבין מי הבן-אדם שכתב ומאיפה הוא בא?
הדס: "ניסיתי לחשוב מי הבן-אדם, ולמה הוא כותב ככה, אבל אז נזכרתי שזה בכלל כמה בני-אדמים. כל שיר כתבו איזה 5 א-נשים שונות/ים! זה באמת משהו מאוד מיוחד. ועל הדרך, כמובן, מראה כמה אנחנו הרבה יותר דומים זה לזו ממה שאנחנו חושבים".
נטע: "האמת שדווקא לא. יש משהו בקונספט של ה'המונים' שדרש ממני לשחרר כבר מההתחלה. כמו שאני שחררתי כשזה נגע לקטעים שכתבתי, ולקחתי בחשבון שאולי הם לא יכנסו, ואולי מישהו ישנה אותם לגמרי. כך גם ציפיתי מאחרים לשחרר. בפרויקט כל-כך גדול לכל אחד מאתנו יש בסופו של דבר נגיעה קטנה יחסית, וחשוב להבין ולקבל את זה מראש בשביל למנוע אכזבה ועוגמת נפש. זאת הייתה הזדמנות נדירה ונהדרת עבורי, והתוצאה הסופית משקפת את התהליך המורכב שהיה כאן. הקסם של האלבום נובע מהלא-נודע של התהליך, מהכיוונים השונים שהוא נמשך אליהם ובסופו של דבר גם מהיד (והאוזן, כאמור) של שלום, שאצר בקפידה את כל החומרים האלה".
ליאור: "בעיניי עבודת ההלחנה כאן לא הייתה שונה באופן מהותי מהלחנת שירי משוררים. בסוף אתה יושב על הפסנתר מול טקסט שתפס אותך. גם כשהלחנתי שירים של אלתרמן או של רחל המשוררת לא הכרתי את האדם מאחורי השיר. וכשהכרתי את הפרסונה העדפתי שזה לא יעסיק אותי כיוצר. מה שחשוב הוא הטקסט שמושך אותך, בין אם זה מתוך דפי ספר-השירה או מתוך קובץ במחשב. אם זה בזכות העומק שבו או כי הוא פשוט דרך ייחודית להגיד משהו בעולם. עם זה אני עובד ובעבור זה אני מלחין".

אתם מרגישים שייכות לאלבום הזה? כמה הוא 'שלכם' בעיניכם?
נטע: "הוא 'שלי' ו'לא שלי'. החלק שלי בו כל-כך קטן אל מול המכלול הענק הזה, שיש בי רק את הגאווה על כך שזכיתי להשתתף בו.
ליאור: "זו שאלה מצוינת כי היא נוגעת במתח שהפרויקט הזה משחק עליו. לא הייתה כאן יצירה המונית-קהילתית-הרמונית של אנשים מסוגים שונים, כמו שעיתונים היו אוהבים למצוא. מנקודת המבט שלי מדובר בניסוי אמנותי ביצירה רבת-משתתפים. הניסוי הזה היה נועז והוא הצליח – יש אלבום. שמחתי להשתתף בו ואני גאה להיות אחד מהמון האנשים שיצרו אותו ואפשרו אותו. אבל הפרויקט הזה הוא לא שלי, הוא של שלום, רונאל ומיקה. אני מוריד בפניהם את הכובע".

האלבום יושק בלבונטין 7 ביום שישי ה-6.3

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0