Homeריאיוןהולכים להופעה

הרגע בו פלקור ממריא עם בסטיאן /// שחר רודריג שוחחה עם אלון לוטרינגר לקראת הופעתו במרכז ענב

אלון לוטרינגר. צילום: ויטלי פרידלנד

אלון לוטרינגר הופיע בחיי אי אז ב-2012 עת הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "ביער של טורקיז אפור". הוא בא אז בול בזמן – בתקופה כזו שאינדי ישראלי בעברית פרח שוב, עם "כל השערים", "תן לי לעזוב", "יער נורווגי" והקול העמוק הזה שלא מרפה. בשנים שאחרי הייתי רואה אותו לפעמים הולך ברחוב ותוהה… מעניין מה הוא מבשל לנו. אחרי שבע שנים (!!) אלון הוציא את האלבום השני שלו, Ground, אלבום שכמעט ויצא תחת אלטר אגו ולא נשא את שמו (עוד נדבר על זה בהמשך…).

הופעת הבכורה של Ground ב"איזור", הופעת צהריים מופלאה, הבהירה לי עד כמה חסרה לי המוזיקה הזו: חכמה, רגישה, מורכבת אבל גם כזו שקל למצוא את עצמך במילים שלה. נפגשתי עם אלון מוקדם בבוקר, למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא בכלל ינשוף, כדי לשמוע קצת על האלבום ועל ההופעה הממשמשת ובאה במרכז ענב ב-22.2, בה יארח לא אחר מאשר את יוני רכטר.

אלון, אמנם ב-2015 הוצאת גם אלבום עם עומר קליין ושחר ברבש בהרכב "מורה", אבל למה לקח 7 שנים להוציא אלבום סולו נוסף?
"המרווח הזה מורכב מהרבה מאוד דברים; כשיש לי את המרחב ואף אחד לא יושב עליי אז אני לוקח את הזמן ומשייף. מצד אחד, אני מאמין במומנטום של מוזיקה לצאת וכשמשהו מוכן – אני מרגיש את זה, אני לא מהפרפקציוניסטים האלה ששום-דבר לא מוכן אף פעם; ובגלל שאני מכיר את התחושה הזו – אני מוכן להוציא. The Maze (הסינגל הראשון מתוך Ground – ש"ר) היה מוכן כבר שנתיים לפני עם מיקס ומאסטרינג ומשהו עדיין לא היה לי שקט. תכננתי להוציא אותו לבד, לפני האלבום, ובאיזשהו רגע הבנתי שחסר משהו בעיבוד. אז הזמנתי את אבנר קלמר שבא לדירה עם הכינור."

ובאמת תוספת הכינור הזו נותנת הרגשה של מחזמר.
"גם חבר אמר לי: 'וואו, זה ממש דיסני!' ודווקא רציתי את התחושה המאוד דרמטית כי אין לי ספק שהתוכן הוא לא דיסני, הניגוד הזה משמח אותי. אחרי שאבנר הקליט הייתה לי תחושה של 'או! זה מוכן!'."

אתה יודע איך השיר ישמע מההתחלה?
"יש לי תחושה מופשטת לגבי זה. שירים יכולים מאוד להפתיע אותי בתהליך ואני מנסה לשמר שזה יהיה ככה, כולל לגנוז באכזריות דברים שהייתי מאוד מחובר אליהם בתהליך ולהבין שזה רעיון יפה אבל אולי כזה ששייך למקום אחר. אני יכול להגיד שעם גראונד הגעתי למקום של 'אוקיי, ככה זה אמור להרגיש' ברמה של הצלילים, ברמה של מה שרציתי שהוא יכיל."

העובדה שאתה מפיק היא אבן נגף בהקשר הזה? לוקח לאלבום הרבה זמן כי יש לך המון עבודה עד הרגע שבו אתה משחרר את האלבום כ-One man show?
"היית מצפה שזה יהיה יותר מהיר, דווקא בגלל שאני עושה מאלף עד תו. אבל התהליך המנטלי של החלפת הכובעים, בשביל שתסמוך על הפרספקטיבה שאתה מקבל – לוקח יותר זמן. כשאתה מגיע למשהו כגורם חיצוני – מאוד קל לסמוך על האובייקטיביות. אבל כשאתה בפנים – צריך לקחת שבוע שבועיים כדי להבין איך אתה מרגיש לגבי התוצר.
האמת שחשבתי שהאלבום יהיה מאוד מהיר. התחלתי אותו אחרי כל הגל של מוּרה, שהיה גל מאוד מרגש. ממש הרגשתי שאני נכנס לחדר בבית שנסגר לפני הרבה זמן והוא מלא באבק ואני מנקה אותו ונותן לו במה. תכננתי להוציא את האלבום שלי שלושה חודשים אחרי – נסעתי לברלין עם אמיר ברסלר והייתי בטוח שתוך שלושה חודשים אני מסיים את זה. ואז התחלתי את העבודה עם יוני רכטר על האלבום שלו שדרש הרבה משאבים וזמן ותשומת לב, וזה הסיט את הכל."

יש פער מאוד גדול בין להוציא אלבום לגמרי לבד, לבין לעבוד בצוות, כחלק מלהקה עם עומר קליין ושחר ברבש במוּרה.
"אני מאוד אוהב ליצור עם אנשים וספציפית עם עומר ושחר – זה חיבור שנולד מהילדות שלנו. היינו ביחד בתיכון וזה פרויקט שהוא לחלוטין three headed monster – אין לו מוביל אמיתי. זה נכון שזה מורכב להתמודדות ויש רגעים שאתה רוצה לחזור להיות לבד; מצד שני כשאני יוצר לבד יש מקומות שמתגעגעים לעבודה בקבוצה. להקה, כשהיא עובדת, זה כח עצום, מקום מדהים להיות בו וגם מערך איזונים שהוא קריטי לאמן. עומר, למשל, יותר בעל כח דוחף, כח יותר פשוט משלי – אני מורכב עם עצמי. שחר הוא מאוד פרגמטי ויכול להיות מאוד טכני לגבי דברים באופן שאני לא יכול להיות. הם שניהם אנשים שאני מאוד מאוד מעריך."

אנחנו צפויים לשמוע על איחוד נוסף של מוּרה?
"אין לדעת אם יהיו המשכים – אנחנו חברים מאוד טובים אבל כל אחד בפינה אחרת של העולם. בטוח עוד נעשה דברים ביחד – לא יודע אם במסגרת מוּרה או מסגרת אחרת."

אם נחזור לאלבומי הסולו שלך – "ביער של טורקיז אפור" ו-"Ground" – מה שונה מבחינתך בין האלבומים?
"דבר ראשון השפה שונה, "ביער של טורקיז אפור" כולו בעברית ו-Ground באנגלית. ״ביער של טורקיז אפור״ היה הדבר הראשון העצמאי שלי שהוצאתי; הייתי מאוד מאוד אובססיבי להצליח וליצור את ממשק היצירה שלי, הייתי בתחילת החקר שלי כמפיק ובהתאהבות בסאונד והיה משהו מאוד ראשוני ומרגש בזה שהייתי לבד בחדר כמו צייר מורח את הצבעים ויודע שאני טועה ומתגלח על עצמי. האלבום ההוא נגע בחלקו בהתמודדות עם המוות של אמא שלי והיה מאוד ישיר לגבי זה.
עכשיו, ב-Ground, בגלל החופש התוכני שהאנגלית מאפשרת לי – ידעתי שאני מדמיין את זה רחב יותר בתפוצה שלו. עד כה עוד לא נעשו הצעדים לכך אבל ידעתי שאני מנסה להביא פלטת צבעים שהרלוונטיות שלה היא לא מקומית.
הייתה תקופה שיצרתי את Ground כמו מתוך אלטר אגו – הפרויקט כמעט ונקרא Ground וזהו, הייתה לי מחשבה כזו איזו תקופה והיא כמו עזרה לי לסיים את האלבום. היה איזה רגע לקראת הסיום – שפתאום הבנתי ש-'סליחה, אני עשיתי! ועם כל הכבוד אתה תהיה השם של הפרויקט אבל זה שלי'."

באמת יש איזה עניין לא לגמרי פתור עם אור הזרקורים. אתה יחסית ממעט בריאיונות למרות שאתה נמצא בלב העשיה המוזיקלית בארץ. גם בהופעת ההשקה ב"איזור" היה ניכר שפחות מתאים לך להיות תחת כל-כך הרבה תשומת לב.
"לא יודע אם הדיסוננס הזה מודע או לא. אני חושב שהמדיה בנויה באופן מסוים ושהיא הצטמצמה לכדי דברים שהם יותר מיינסטרים. זה נכון שאני עובד עם יוני רכטר אבל גם הוא אייקון תרבות מסוג מסוים, וגם אני שייך לצד הזה של העשיה.
היצירה מבחינתי לא תלויה בהתייחסות בה."
אם עץ נופל ביער – האם הוא משמיע קול?
"היצירה מצילה אותי – אני צריך אותה. זה לא שאין צורך בהתייחסות ובהכרה, אבל אני גם מודע למורכבות של הדברים – המוזיקה שלי היא מיינסטרים של מקום אחר."

זה מעניין כי האלבום שלך, Ground, מתויג באפל מיוזיק כז'אנר Contemporary Adult, במקום נגיד 'פופ' או 'רוק' או ז'אנר סטנדרטי אחר. אגב, בשיטוט בבנדקמפ ראיתי שאתה מוכר את האלבום גם בפורמט ויניל.
אלון באמת מופתע מבחירת הז'אנר לאפל מיוזיק, אבל לא מייחס לכך חשיבות רבה מדי. לויניל, עם זאת, דווקא כן: "אני חובב את הסאונד של הויניל והיכולת להכיל יצירה באופן הזה שהיא לא מדלגת. אתה הולך ושם תקליט בפטיפון וכדי להגיע לשיר מסוים נדרש מהלך פיזי. ואז לרוב מה שקורה הוא שאתה מתמסר לזה… גם לארט למילים ולקרדיטים. ידעתי שאני רוצה שהאלבום יודפס בפורמט הזה, ולשמחתי האוזן השלישית – הלייבל בלאק גולד – שיתפו איתי פעולה ועזרו לי לייצר את זה. להרגשתי המוזיקה יותר קיימת כשהיא נמצאת במימד הפיזי על אף המוגבלות ועל אף זה שהרוב צורכים מוזיקה אחרת."

ספר לי על העבודה עם יוני רכטר, עבורו הפקת אלבום ("סביבנו", אשר יצא ב-2017).
"יוני חיפש מישהו להפיק איתו את האלבום הזה. הוא הקשיב לאלבום של רוני אלטר, אותו הפקתי, ומאוד אהב את התוצאה. הוא הופתע שניגנתי את כל הכלים שם. נוצר בינינו חיבור כי שנינו אנשים מורכבים – ברגע שהאמון נבנה היה בינינו חיבור נורא כיפי ובילינו המון שעות ביחד. שנינו פרפקציוניסטים – כל אחד בדרכו. בשבילי, כבן-אדם בן 30 ומשהו, לפגוש מישהו בגיל הזה ובמעמד הזה ולראות שהוא עדיין מונע באופן כל-כך חזק מאמנות ומאהבה לאמנות ולא מתוך רדיפת כוח או שימור כוח – זה אחד הדברים הכי מעוררי השראה שאדם צעיר יכול לפגוש."

ו…אתה עומד לארח אותו בהופעה במרכז ענב החודש.
"זה מרגש אותי שיוני יבצע חומרים שלי – עוד לפני שדיברנו על האירוח שלחתי לו את האלבום. בתקופת יצירת אלבום יש כמה רגעים שנזכרים כמשמעותיים ביותר – אחד מהם הוא שבזמן שיוני היה בחופשה בדרום צרפת, אני חושב, קיבלתי ממנו הודעה: 'Sweet New Potion הוא פשוט שיר נפלא!'. עשיתי תצלום מנטלי של הרגע הזה וזה נורא ריגש אותי, כי הוא לא בנאדם שיגיד סתם. זה שיר יחסית שונה באלבום – הייתי מייעד לו שירים אחרים לאהוב ומשהו בזה שהוא התחבר לאדג׳יות שלו מאוד ריגש אותי."
באמת Sweet New Potion הוא שיר חריג באלבום.
"מבחינתי היצירה הכי שלמה שלי היא Arrow & Bow, גם מבחינת תזמורים. יונתן אלבלק כתב את העיבוד וזה שיר שהוא סוג של מחווה לפסקולי אייטיז, כמו הסיפור שאינו נגמר. דיברנו עליו בדימויים, כמו למשל 'הרגע שפלקור ממריא עם בסטיאן', אני מאוד אוהב דימויים קולנועיים.
האלבום בחלקו נכתב בתהליך היפנוזה, בחקר של התת-מודע. רציתי לברר דברים, וחלקים מסוימים התרגמו באופן מאוד ישיר לשירים באלבום, Sweet New Potion לדוגמא נכתב כחלום, Arrow & Bone נגע באיזו טראומת ילדות מוקדמת שאת חלקה גם חקרתי בהיפנוזה ו-The Maze החל להיכתב בחדר שקט. ממש יכולתי לשמוע את הדם זורם בעורקים. אלו שירים מאוד תרפויטים מבחינתי."
ויש גם שיר שמוקדש לדייויד בואי.
"חייו ומותו של דייויד בואי השפיעו עליי מאוד. תחילת ההקלטות בברלין היו מבחינתי הגשמת חלום, כי את העבודה הכי משמעותית – בואי עשה שם. הוא נפטר במהלך העבודה על האלבום, והחלטתי שאני שוזר מחוות גם לו וגם לפרינס. Your Touch התחיל כסוג של מחווה לפרינס ואז נגנז, ואז כשנפטר – החלטתי שאני מחזיר אותו."

במהלך השיחה, אלון אף הזכיר איך בואי נקשר בחייו עוד הרבה לפני שהפך למוזיקאי: "מבחינתי להגיע בכיתה ט׳ מרעננה לשולחן הלימודים לצד מישהו כמו שחר (ברבש, מלהקת מורה – ש"ר) ולגלות שאחד האמנים האהובים עליו זה דייויד בואי – זה כאילו הגעת להוגוורטס."

האם תלמה ילין כבית ספר למקצועות האמנות תרם לך?
"אני יכול להגיד לגבי עצמי שזה מקום שהציל אותי. לא פגשתי את הסיפורים האפלים, אולי כי היינו מאוד תמימים. מאוד התעצבתי מהחוויה הזו, אני בעצמי מורה לאמנות בתיכון אלון. אבל אני מאמין שגם בלי בית ספר כזה הייתי מוזיקאי היום."
ובכל-זאת, אם לא היית מוזיקאי – היית…?
"החלטתי בגיל מאוד צעיר שאהיה מוזיקאי – מגיל 11 לא היה לי ספק, אבל סביר להניח שהייתי פסיכולוג. אמא שלי תמיד הייתה אומרת שהראש שלי הוא של פסיכולוג קלאסי. היא הייתה עו״סית ופסיכותרפיסטית.
להורה שהוא מתחום האמנות ולהורה שהוא לא מהתחום זה באמת נראה כמו חור שחור… סבתא שלי, נגיד, לא מצליחה להכיל בכלל – השאלות היחידות שהיא שואלת הן לגבי ההוראה בתיכון, שהן חלק מאוד קטן, אך משמעותי, מהעשיה שלי."

אז כמוזיקאי, מה הלאה?
"עכשיו אני בתקופת בישול של עוד אלבום, באנגלית. אני בתוך החומרים – חלקם חומרים שלא נכנסו לאלבום הזה, כאלה שלא מצאתי להם את המקום וחלקם חדשים."

אלון לוטרינגר יופיע במרכז ענב ב-22.2 ויארח את יוני רכטר. אנחנו ממליצים לכם לתפוס אותו לייב, לא תצטערו.
לאיוונט בפייסבוק / לרכישת כרטיסים

COMMENTS

WORDPRESS: 2
DISQUS: 0